מי אתה אחי? - סיפורו המרגש של ניצול אקסודוס

ראשית דבר

מי אתה המעפיל מספר 199 באונייה אקסודוס שמעפיליה גורשו לאירופה ע"י הבריטים?

"חור שחור" - כל חיי ניקר בי החשש שיש לא מעט דברים ומעשים שהוסתרו מאיתנו אודות מהלך חייהן של אמי ודודתי. החל בבגרותן בעיר ירוסלב בגליציה שבפולין, עבור בבריחה לרוסיה, במנוסה מהצבאות הנאציים, החיים בסיביר, לידתו של אחי, זיגי בורק, בשנת 1941, המשך החיים בתום מלחמת העולם השניה בפולין/גרמניה ועד העלייה ארצה.

במהלך השנים עשיתי ניסיונות לאתר את אביו הביולוגי של אחי וכשכבר עליתי על קצה חוט ורציתי לשתף את אחי, הוא סירב בעקשנות. בפרספקטיבה לאחור בהחלט, צדק אחי!!!

שאלתי - איך התקיימו שתי האחיות ברוסיה של מלחמת העולם השנייה?

שאלתי - למה הופקד אחי לתקופה של שנה בבית יתומים בפולין אחרי המלחמה? בניהול ה"הגנה"?

שאלתי - למה התגורר אחי עם דודתי כשנתיים עד עלייתם ארצה ב–1949 ומדוע הוא נושא את שם משפחתה?

שאלתי - למה בין השנים 1958-1961 אחי עבר להתגורר עם דודתי בחיפה ובמקביל צחי, בנה הצעיר עבר להתגורר אצלנו בראשון לציון לתקופה בת 3 שנים? חושב לעצמי זה קצת מזכיר "סחר עבדים".

תמונות מספרות

תמונה – העיר ירוסלב, פולין, סמוך לגבול האוקראיני. אמי בורחת מהבית והיא בת 17 שנים מאחר ואחיה אסר עליה להינשא לאהובה, בן השכנים. (לבריחה הצטרפה דודתי, שושנה).

תמונה – זמן לא ידוע ב-1941 עיירה קטנה בסיביר, תינוק נולד לפליטה יהודיה מפולין (אמי), כתוצאה מפרשיית אהבים, האב ששם משפחתו שטוסר נעלם כאילו ובלעה אותו האדמה.

תמונה – ינואר 1949 חיפה, אישה צעירה כמעט נערה יוצאת מבית החולים 10 ליד גן הבהאים ובידיה נושאת היא ילד כבן 8 (אחי). במבט בוחן ניתן לראות כי הוא אינו במיטבו. מסביב ניתן עדיין לראות איי חורבות של בתים הרוסים זכר למלחמת העצמאות.

תמונה – קיץ 1953, בית בן חדר בראשון לציון, שקט מאוד. אבי המשפחה – נמצא בכלא מעשיהו עקב תאונת עבודה בה נהרג אחד מעובדיו. ילד קטן כבן 7 (אני), לבוש חולצה ומכנסי חאקי קצרים שכיסיהם בולטים אל מעבר לקצה המכנסיים, מקבל הנחיות אחרונות מאמו כיצד להגיע לחיפה לדודה שושנה, לקבל 21 לירות אותן תתפור הדודה לכיס מכנסיו להביאם הביתה על מנת לשלם לאלמנת ההרוג כפי שקבע בית המשפט.
 

תמונה – פסח 1959 משחק כדור בין ילדים שמתפתח לריב בין שניים. אחד מהילדים זורק לפתע לכיווני "דע לך שאחיך לא אחיך ואביך גם לא אבא שלו!" המום ופגוע חזרתי הביתה בצעקות ובכי, ואמי שאספה אותי לחיקה בישרה לי כי אכן אבי הוא לא אביו של אחי. ועוד סופר לי כי אביו של אחי היה קצין בצבא הרוסי שנהרג בקרבות סטלינגרד.

תמונה – סוף קיץ 1959, ילד קטן חייכן ובלונדיני (צחי, בן דודי) נקרע מהוריו בחיפה ומועבר אלינו למשמרת של כשלוש שנים. בזמן זה שימשתי לו כאח בוגר ומלווה ונוצר קשר מיוחד וחזק בינינו. במקביל, אחי הבוגר עבר לגור בחיפה עם דודה שושנה ודוד מוישה.

תמונה – ינואר 1966 דודתי ואמי מאתרות בתל-אביב/יפו את מיקומו של "שטוסר" שהוא כנראה אבי אחי, שולחות אליו מכתב אך מעולם לא הוחזרה תשובה!

תמונה – מרץ 2003 בעקבות שיחה עם בן אחי אני מנסה שוב לאתר את אביו של אחי ואכן קצה חוט מתגלה בקיבוץ ליד רחובות. ניסיתי לעניין את אחי ובנו אך לשווא.

תמונה אחרונה – קיץ, בית ישן, קומה שנייה בהדר הכרמל בחיפה. ארבע דמויות הזויות על מרפסת, דודה שושנה, דוד מוישה, צחי בנם הצעיר ואני, המנסה לדובב ולמצוא תשובות ללא מעט שאלות שצפו ועלו במהלך השנים.

ביקור  בחיפה – ימינו אלה

ערב חג שבועות התארחנו אצל בני במושב בית אלעזרי. במהלך הערב שאל בני "אבא, למה שלא תיסע לפגוש את הדודים שושנה ומוישה בחיפה? אתה יודע שהם מבוגרים ומי יודע עוד כמה זמן נותר להם ..." לומר את האמת לא בדיוק ידעתי מה להשיב. וממשיך הבן "אם אתה רוצה אני אסע עמך..."

כדי לסגור הנושא השבתי "תן לי לישון על זה" ואכן למחרת החלטתי שלמרות שעברו קרוב לעשר שנים מאז ראיתי אותם באחרונה (עקב מריבה), ומפאת גילם המתקדם, יהא זה נכון לנסוע לבקרם. הרמתי טלפון לבנם הצעיר צחי וקבענו שאבוא ביום שלישי לביתם שברחוב רש"י בהדר הכרמל חיפה.

היום המיועד הגיע ואכן, עם לא מעט חששות, עליתי על הרכב ונסעתי לחיפה. נכנסתי לבית אשר הטבתי להכיר בילדותי, שום דבר לא השתנה, הסלון ניצב באותה צורה ועליו שמיכות פיקה. המזנון ועליו כלי החרסינה והקריסטל בדיוק כפי שזכרתי, פינת האוכל והמטבח נותרו כאילו והזמן עמד מלכת. אפילו התריס היה מורם לחצי, כיוון שדודתי סברה שאור השמש מזיק לרהיטים, לצביעת הקירות ובכלל לא בריא. הדבר האחרון שצד את עיניי הוא השטיח הפרסי שמונח במהופך כבר שנים כדי שחול, שאף פעם לא נכנס בו, יצא החוצה למרצפות.

דודי מוישה, יושב לו על כסא נוח אחרי אירוע מוחי, נראה סביר אך קטן ממדים, ממעט לדבר, אך כשהוא מדבר, דבריו דברי טעם, רוצה לומר צלול לגמרי. דודתי, שושנה, קטנה אך דינמית שיערה לבן לחלוטין, פניה חרושות הקמטים הזכירו את פניה של אמי, פיה חסר שיניים ומדברת בשטף שקצת קשה לעצור אותו.

לאחר חיבוקים עם שניהם, בהם התפלאתי להיווכח כמה גבוה אני, או כמה נמוכים הם, דודתי לקחה את ידיי ונישקה אותן, עיניה כוסו בדמעות. דקות ארוכות ישבנו מבלי להוציא הגה, רק חווים את עצם הפגישה.

צחי, בן דודתי שבר את השתיקה המעיקה והביא כמה אלבומים ותמונות מצהיבות אשר החזירו אותי באחת לימים רחוקים. תוך כדי התבוננות בתמונות נשבר הקרח בינינו. בינתיים דודתי הגישה קציצות, אותם הכינה במיוחד עבורי כפי שאמי נהגה להכין, ואכן טעם הבית, בית אימא, ערב לחיכי.

דודתי החלה לדבר, לספר ולענות לשאלותיי. לציין כי שמיעתה לקויה וכל משפט ששאלתי הייתי חייב לשאול פעמיים ושלוש. לאחר דקות מספר הגעתי לשאלה שלשמה הגעתי "ספרי לי דודה את כל מה שקרה מאז נולד אחי הבכור?" אחיך נולד בעיר סיבירית על גדות הוולגה אליה נמלטנו אימא ואני מאימת הכוחות הנאצים. אבא של אחיך היה בחור יהודי ששם משפחתו "שטוסר" אשר שהה באותה תקופה בעיירה וחי עם אימא שלכם (ולנו סיפרו כל השנים כי האב נהרג כגיבור בקרבות סטלינגרד).

ומוסיפה דודתי, היינו במחנה שהרוסים אכסנו בו את כל הפליטים שברחו מפולין. התנאים היו קשים מאוד, היה קר והטמפרטורה צנחה עד 400-. ישנו במחסנים של הצבא הסובייטי על רצפת בטון וכל מזוננו היה לחם ולפעמים תפוחי אדמה. הרבה שנים מאוחר יותר התברר כי תנאים אלה גרמו לאחי בעיות בלב שחייבו ניתוח להחלפת מסתמים.

כך חלפו להם חמש שנות המלחמה, תוך שאנו נלחמות מלחמת קיום והישרדות כל יום מחדש! עם תום מלחמת העולם, חזרנו כל הפליטים לפולין והשתכנו במחנה פליטים אותו ניהלו אנשי ההגנה מארץ ישראל.

לאחר כחודש במחנה, נוצרה הזדמנות להבריח את הגבול לצ'כיה ומשם לאוסטריה ויותר מאוחר לגרמניה לאזור הכיבוש האמריקאי. אנשי ההגנה אסרו על ילדים להצטרף מחשש שיבכו ויעשו רעש ולכן כל הילדים כולל אחיך הושארו בבית יתומים במחנה, תוך הבטחה של אנשי ההגנה כי הילדים יועברו מאוחר יותר לארץ ישראל.

יחד עם אימא הברחנו את הגבול והגענו עד למחנה בגרמניה סמוך לעיר 'דרמשטט אם אולם' (Darmstadt am Olm), עיירה קטנה ליד העיר הגדולה Olm. קוריוז מאותו מסע בריחה הוא שלימדו אותנו כמה מילים בעברית שאותם היינו צריכים לדקלם במידה וניתפס, המילים היו "אני סוס גדול".

במחנה, שהינו כחודש ואז הוריך הכירו, ולאחר שנישאו, ההגנה ועליה ב' העבירו אותם דרך אינסברוק אוסטריה עד לבארי שבדרום איטליה שם עלו על אוניית מעפילים 'מרדכי היהודי' אשר נתפסה על ידי הבריטים וכל מעפיליה גורשו לקפריסין. שם גם נולדת!!

טרם הצטרפו הוריך למסע לארץ ישראל, הם ניסו לשדך לי את חברו הטוב של אביך, אך סירבתי להינשא לו, כי הוא היה כפרי פשוט. הוריך עזבו אותי במחנה בגרמניה ונסעו בדרכם לעלות ארצה. לאחר תקופה מסוימת של זמן נודע לי כי כל ילדי בית היתומים, שם הושאר אחיך, הגיעו למחנה מעבר על אדמת גרמניה בדרכם לישראל.

לאחר מאמצים רבים איתרתי את אחיך שהגיע במצב רפואי גרוע, בראשו התפתחה מחלת הגזזת. המחנה שבו שהו היתומים נוהל על ידי תנועת 'בית"ר'.

ביקשתי להוציא את אחיך לטיפול במחלת הגזזת, הדבר ניתן לי רק לאחר שהסכמתי לחתום על מסמך המאשר שאני אימו של אחיך, וכך נסענו לטיפול בעיר הגדולה הקרובה. שוב חלפה לה תקופה וארגון עליה ב' החליט להעביר את כל פליטי המחנה לעיר מרסי שבצרפת ולהעלותם על האונייה 'אקסודוס', הלא היא 'יציאת אירופה' המפורסמת.

לאחר שייט שארך כעשרה ימים, במהלכו הכרתי את הדוד מוישה, נתפסה אקסודוס על ידי כוחות הצי הבריטים וכל המעפילים הועלו אחר כבוד על משחתות בריטיות 'אושן וויג'ור, אמפייר רייבל, רנומיד פארק' (Ocean Vigor, Empire Warship, Reomed Warship) והוחזרנו למרסי שם הועלנו שוב על האקסודוס ושהינו שם לא מעט זמן תוך כדי מאבק על דעת הקהל העולמית.

בתום התקופה הועברנו כולנו חזרה לגרמניה למחנה ליד העיר 'אמדן' (Emden) שם גם נולד דני בכור ילדיי.

בתחילת 1949 עלינו לבסוף ארצה והגענו לחיפה שם התגוררנו ברחוב סטנטון בעיר התחתית.

חלפו כשבועיים ומאחר ואחיך לא נימול בלידתו לקחתי אותו לניתוח ברית מילה בבית החולים 10 בחיפה. כאשר חזרנו הביתה, נשאתי אותו על כפיים כל הדרך והוא היה כבד.

שוב חולפת לה תקופה, ולגמרי במקרה פגשתי מכר משותף לאימא ולי, מהעבר, מהמחנה ברוסיה. מכר זה, כשזיהה אותי אמר לי "רג'ינה (זה שם אותו נשאה ברוסיה) פגשתי את סלקה (אמי) בראשון ואני אקח אותך עם בנה לפגוש את אימו". ואכן חלפו עוד מספר ימים ונסענו לראשון שם התאחד אחיך עם אימא לאחר מספר שנים בהם לא התראו.

אחרית דבר

אחי נפטר לפני מספר שנים מסיבוכים בלבו, אך הותיר אחריו משפחה נהדרת, שלושה ילדים נשואים ועוד עשרה נכדים מקסימים.

דודתי שושנה מתגוררת ומזדקנת בהדר הכרמל בחיפה, דודי מוישה נפטר מסיבוכים מאירוע מוחי. נותרו מספר שאלות פתוחות: איך נטשה אמי את אחי, פרי בטנה בבית היתומים ולאחר שנים, איך הסכימה שיעבור לגור בחיפה? איך דודתי הסכימה להעביר את בנה הקטן למשמרת אצל הוריי בראשל"צ? לציין שבאותה תקופה לא מעט ילדים עזבו ביתם ועברו לגור בקבוצות נוער בקיבוצים וגם אצל בני משפחה...

לזמן יש תכונה נהדרת הוא יודע לעגל פינות חדות שנוצרו במהלך השנים. ישנם לא מעט סיפורים שלא העליתי על הכתב ואותם שמעתי מדודתי, זאת מהסיבה שדודתי כפולניה טובה טורחת להצטייר טוב בעיני כל רואיה ובעיקר שומעיה. אם אמי הייתה בחיים, הייתי ללא ספק שואל אותה לא מעט שאלות, אך לצערי אמי נפטרה בצעירותה (בת 48) בשנת 1969 ולקחה עמה את כל סודותיה לקבר!!

אחי, זיגי בורק - חלק מדור המעפילים ובעצמו מעפיל מספר 199 באוניה אקסודוס (יציאת אירופה). לא חשוב מי אתה אחי זיגי! החשוב הוא מה שאתה! אתה הוא אחי הגדול והבוגר שלימד אותי רבות. לרכוב על אופניים, לבנות עפיפונים וטיסנים והעיקר לנווט בשבילי החיים. אוהב וזוכר אותך אחי!

ינעמו לך רגבי עפרך – אחי זיגי בורק!

באדיבות: אריה רוזנברג, arie475@walla.com