החיים מתחת לערימות הזבל

מזג אוויר קיצוני, חומרים רעילים, ריחות מצחינים, בעלי חיים משוטטים, מחלות, זבובים וכן הסטיגמה החברתית הקשה, הם רק כמה מהסכנות והקשיים שעובדי המזבלות מהמקומות העניים ביותר בעולם, צריכים להתמודד איתן יום יום. עם זאת, העבודה שהם עושים - מיון אשפה ומחזור סביבתי - היא הגונה וראויה לכבוד. 'הממחזרים' נותנים חיים שניים לפלסטיק, לזכוכית, למתכות ולחומרים שמישים אחרים, שאחרת היו מתבזבזים, ולמרות שנדמה שהם חיים בזוהמה, הרי שאורח החיים שלהם הוא זה שמונע מאיתנו לחיות ככה.

לפניכם 6 מזבלות מאיזורים שונים בעולם שמעניקות משמעות ותכלית למליוני אנשים עניים. משמעות ששואבת את כוחה מאיסוף שברים ושאריות שאחרים השליכו לפח... מן הצד האחר של שרשרת הצרכנות, אלה החיים מתחת לערימות הזבל.
 

יש כאן בתי קפה, קולנוע קטן וגם מגרש כדורעף זמני. הר הזבל שב-Bantar Gebang הוא כמעט עיר בפני עצמה, בו מתגוררות יותר מ-2000 משפחות. החומרים ליצירת התשתית לבניית הצריפים בהם מתגוררים התושבים נאספו מהמזבלה עצמה - עץ שהושלך, רהיטים רעועים, שטיחים ישנים... שום חומר לא מתבזבז כאן ב-1,100 הדונם של ערימות האשפה.

כמות האשפה שעוברת במזבלה של Bantar Gebang במזרח ג'קרטה, עולה על מספר מדהים של 6000 טון מדי יום. זה מספיק כדי לקיים את האלפים שחיים ועובדים במזבלה הגדולה ביותר של המדינה. קופסאות, סמרטוטים, מוצרי פלסטיק, בקבוקי זכוכית, ובעצם כל דבר שהם יכולים למכור לחברות מחזור, עובר מיון תחת ידיהם החרוצות. גם שאריות של בשר וירקות לא מתבזבזים במזבלה, הם מבושלים מחדש ונאכלים על ידי התושבים.

למרות הסטיגמות החברתיות, הרבה אנשים שעבדו בחקלאות אורז מגיעים ל-Bantar Gebang בגלל הסיכוי להרוויח כ-30,000 רופיה ביום, שווה ערך ל-3.20 $. חלק גדול מהתושבים הם ילדים שעובדים לצד הוריהם מגיל צעיר ועוזרים לפרנס את המשפחה.

לאחרונה התחילה יוזמה חדשה של ייצור חשמל מגז המתאן שנוצר מהפסולת, באמצעות בורות של אנרגיה.

אל הר סמוקי המתנשא לגובה של 20 מטר, לא מטפסים במדרגות, אלא משתלשלים בעזרת חבלים. אתר הפסולת הזה הוא אחד המקומות המרכזיים בעיר הבירה מנילה והוא משמש כבר 50 שנה כהר של אשפה. אומנם הוא נסגר באופן רשמי בשנת 1995 ונפתחו במקומו אתרי זבל אחרים, אך ההערכה היא כי 30,000 אנשים ממשיכים עדיין לחיות מסביב ועל המזבלה.

כאשר הממשלה החליטה לסגור את הר סמוקי, הם הרסו את בתיהם של אלפי אנשים שהתגוררו באתר. אך בהיעדר מקומות הכנסה אחרים, רבים מהתושבים נאלצו לעבור למזבלות אחרות או להישאר בהר סמוקי ולקוות לטוב.

הבקתות של עובדי המזבלה נבנו מהפסולת עצמה. על ידי מחזור של בקבוקי פלסטיק, פסולת ברזל, נייר ועץ שנשרף לצורך ייצור פחם. החיים בהר סמוקי קשים. במרוצת השנים, רוב התושבים סבלו ממחלות כמו כולירה ושחפת, אך מבחינתם, סגירת אתר הפסולת היא זו שפגמה באיכות החיים שלהם.

מאז שהאתר נסגר באופן רשמי, הממשלה הסירה אחריות ולא ניגשת לטפל בבעיות הבריאות של אלה שנותרו בשכונות העוני באיזור, אך ארגונים לא ממשלתיים בשיתוף חברות מחזור, מבקשים להציע לתושבים עתיד טוב יותר; כך למשל, ארגוני צדקה  מנסים לסייע לתושבים למכור בגדים ממוחזרים, ואחרים מעניקים שירותי בריאות לילדים. נכון להיום עוד לא נמצא פתרון לתושבים העניים בהר סמוקי.

בתחילת יוני 2012, המזבלה הגדולה ביותר באמריקה הלטינית ואחת הגדולות בעולם נסגרה מסיבות סביבתיות. המזבלה, Gramacho Jardim בריו דה ז'נרו הייתה מגרש הגרוטאות של כ-60 מליון טונות של פסולת במהלך 34 השנים האחרונות. באותה התקופה של סגירת המזבלה נמסר כי היא תמכה ב-5000 בני אדם שאספו ומכרו חומרים ממוחזרים מהר זבל בגובה 50 מטר ושטח של 1300 דונם.

לפני שהמזבלה נסגרה, התושבים עמלו קשה כדי למנוע מהנוזלים הרעילים לחלחל לים, על ידי מיון וסידור הפסולת. לצד נשרים וחזירים, וכן בתוך ריחות מצחינים של זבל, הם עמלו במשך 10 שעות בכל יום ובכל מזג אוויר, תוך שהם סובלים מבעיות  בריאות. למרות זאת, הסטיגמה החברתית על העבודה שלהם לא הייתה מזלזלת והם זכו לכבוד.

גלוריה כריסטינה דוס סנטוס, עבדה במזבלה במשך 25 שנים וכעת היא מקדמת שיתוף פעולה שמטרתו להכשיר את 'אוכלי הנבלות' לתנאי חיים ועבודה טובים יותר. "העבודה במזבלה", היא מספרת, "לא הייתה מבישה. היא תמיד הייתה אנושית. אני לא מתביישת להיות ממחזרת, זו דרך לפרנס את המשפחה שלי".

שלא כמו רוב הממחזרים העממים, תושבי Dharavi לא חיים על הר זבל אחד אלא באחת משכונות העוני הגדולות של אסיה המשתרעת על פני יותר מ-1700 דונם. עם זאת, 'עוני' זו מילה קצת מטעה, כיוון שלמרות שב-Dharavi חסרה תשתית של כבישים ותברואה, היא מתפקדת כאוטונומיה עירונית המכילה מרכז תעשייתי משגשג המוקדש כולו למחזור, ומעסיק כחמישית מתושבי האיזור, כלומר 1.2 מליון תושבים.

הממחזרים של Dharavi עוברים על למעלה מ-4000 טונות של פסולת כל יום. בתהליך המחזור הם מעבדים כל דבר חל מנייר ופלסטיק ועד אלומיניום ומתכת. ילדים ומבוגרים עמלים בכל יום במיון, פירוק והרכבה של כל דבר בעל ערך שנמצא בערימות האשפה של תושבי מומבאי.

"לא רק שהמחזור מספק פי 25 יותר מקומות עבודה מאשר עבודות כפיים אחרות באיזור, הוא גם מציע יתרון כלכלי, חברתי וסביבתי חשוב". אומר לאקסמי נאראיאן, מזכ"ל אגוד הסחר בפסולת. "אם הם יפסיקו לעשות את מה שהם עושים, העיר תשחה בזוהמה".

למרות שהממשלה רואה את העבודה של הממחזרים כהיבט חיובי וחיוני לאיכות הסביבה, תנאי העבודה שלהם רחוקים מלהיות מתגמלים; עובדי המזבלה נמצאים בשולי החברה, מרוויחים מעט מאוד וסובלים בלי סוף ממחלות, פציעות וזיהומים מסוכנים.

מחקר שנערך בשנים האחרונות מצא שעבודה במזבלה יכולה להוביל לירידה של כ-40% בתוחלת החיים של אנשים בעולם המתפתח. מסיבות אלה נוצרו קבוצות חברתיות רבות שפועלות ב-Dharavi כדי לנסות ולשפר את רמת החיים של התושבים. למרות שיש התקדמות, הדרך עוד ארוכה.

האוויר חם וסמיך והעשן רעיל מאוד מעל ראשם של תושבי קהילת Ulingan שבפיליפינים. כאן, בתנאים מזוהמים, אנשים מנסים לשרוד על ידי מחזור חומרים ופריטים, ובעיקר על ידי שריפת עץ כדי לייצר פחם. רוב העצים במזבלה נאספו מאתרי בנייה שנהרסו, אבל נראה שהכמות אף פעם לא מספיקה - בשביל ייצור 1 טון של פחם, צריך כ-4.5 טונות של עץ מיובש.

ייצור פחם זה הענף המרכזי של תושבי המזבלה, כאשר משפחות שלמות, כולל ילדים צעירים, עובדים בו מסביב לשעון. העבדה סביב בורות האש, בלי כפפות או מסיכות, תוך נשימת אדים רעילים, גורמת לתחלואה גבוהה בדרכי הנשימה, כמו גם למחלות לב ומחלות עור.

אומנם הממשלה אינה מעודדת את פעילותם של יצרני הפחם ב-Ulingan אך עבור רבים מהם זה עניין של השרדות והם מנסים לשפר את חייהם על ידי חסכון הכסף שהם מרוויחים והשקעתו בסלילת אדמה בקרבת מקום. בנוסף, ארגון ללא כוונת רווח מספק מימון רב לצורכי השכלה בקרב הילדים, כמו גם דואג לארוחות חמות לצעירים ולקשישים. המטרה היא לחסל את העסקת הילדים ב-Ulingan, אך עד שזה יקרה, תושבי המזבלה  ימשיכו לעבוד במרץ בתנאים הקשים.

במבט ראשון, זה נראה כמו נוף הררי רגיל, אלא שהאדמה במזבלת מזטלן שבמקסיקו אינה סלעית אלא מורכבת מפסולת של העיר המקסיקנית Mazatlán (מזטלן).

על המדרונות המצחינים, גברים ונשים עובדים במרץ במיון אשפה דחוסה וברירת הדברים שהם יכולים למכור; בין אם מדובר בגרוטאות מתכת, פלסטיק ונייר, ובין אם אלו בגדים ומזון. העבודה הקשה נעשית תחת עיניהם הבוחנות של העופות הטורפים החגים מעל ערימות האשפה ומחפשים שאריות משלהם.

האנשים במזבלה של מזטלן חיים בתוך המזבלה או ממש בסמוך לה. הבתים שלהם עשויים מחומרי הפסולת שעוברים תחת ידיהם. זוהי קהילה שרבים מחבריה מכירים זה את זה והיא מושתתת על מערכת של כבוד. הבקתות אינן חסומות או מגודרות והממחזרים לא חוששים להשאיר את ערימות הזבל שלהם ללא השגחה. תושבי מזטלן מתייחסים לעבודתם כמלאכת קודש, וכך היא גם נתפסת בעיני שאר תושבי המדינה. סנטיאגו, נהג משאית זבל אמר: "הם עוזרים לנו לנקות את העיר. הם עוזרים לסביבה. שום פסולת כאן לא הייתה עוברת מיחזור אם הם לא היו עושים את זה".

בימים אלה מתבצעים טיולים מאורגנים מטעם המזבלה, כפי שנערכים בשכונות עוני אחרות ברחבי העולם, והדבר מעורר לא מעט חילוקי דעות.

נכון להיום, רוב מהמזבלות הגדולות בעולם הולכות ונסגרות מטעמים תברואתיים וסביבתיים. אנו מקווים כי אלפי האנשים שהקדישו את חייהם למיחזור במקומות הקשים האלה לא "יושלכו לפח". העולם התעשייתי, על כל היבטיו, יכול ליהנות מאנשים חרוצים ומיומנים כאלה, ולפיכך לספק להם מקומות עבודה.