סמל ראשון רועי ארדות ז"ל

רועי, בנם של חנה ואברהם. נולד ביום ו' בטבת תשמ"ו (18.12.1985) בברזיל. בן יחיד להוריו.

התגייס ב-1 בדצמבר 2004 לשירות קרבי בגדוד "שמשון", בחטיבת "כפיר".

נהרג בעת שירותו, בשבת י"א בכסלו תשס"ז (2.12.2006), בתאונת אופנוע ליד ביתו. 

ילד שגדל לתפארת.

מלח הארץ.

21 שנים שלא הספיקו לנו...

נסיך של אבא ואמא.

ועדיין לא הספיק כלום.

בנם של חנה ואברהם. נולד ביום ו' בטבת תשמ"ו (18.12.1985) בברזיל. בן יחיד להוריו.

רועי אומץ כתינוק והביא אושר עצום לחייהם של חנה ואבי. לאחר מותו כתבו הוריו: "נסיך של אבא ואמא. כל כך הרבה שנים ייחלנו רק לך. כשבאת אל חיקינו הבאת את האור, השמחה והטעם לחיים. סוף-סוף חיים עם משמעות – להיות הורים. איזו גאווה נכנסה אל הלב."

רועי – ילד חמודות, מלא שמחת חיים ואהבת אדם. אהוב ונאהב. כילד גילה רועי עצמאות, הפגין ידע וביטחון ונהנה להשתעשע במשחקים מלאי דמיון. הוא היה נבון, שופע חום ואהבה, דאג לכולם והשרה נחת ושלווה. נהג לספר ולשתף במה שעבר עליו ולעתים קרובות נשמע צחוקו המתגלגל. הסובבים אותו כינוהו "ילד פלא". בכל שנות גידולו וחינוכו ליוותה את הוריו הגאים הדאגה לשלומו: כשהלך בפעם הראשונה לגן הילדים, לבית הספר, לתיכון וכמובן לצבא.

רועי למד בבית ספר יסודי "יצחק שדה" בבת ים, ובחטיבת "זלמן ארן" בחולון. בכיתה י' למד בתיכון "אורט" בבת ים ובכיתה י"א עבר ל"תיכון תל אביב" בתל אביב.

בילדותו שיחק טניס במרכז הטניס ביפו במשך ארבע שנים. מגיל שתים-עשרה החל לשחק כדורסל בקבוצת "אליצור" ואחר כך ב"הפועל חולון".

רועי משך אליו חברים וחברות רבים, הוא חיבר בין אנשים שונים שהיו חבריו בלב ובנפש, והכירו דרכו. בכל מסגרת שבה למד והתפתח ביטא רועי את הצדדים הייחודיים שלו: אוהב טבע, טיולים ובעלי חיים, ספורטאי והרפתקן. רועי התנסה בספורט אתגרי עם אופנועי שטח, משום שאהב סיכונים והרפתקאות.

לאהבת המדינה והמולדת ולעזרה לזולת חונך מהגיל הרך, על כן אך טבעי היה שבגיל 16 עבר קורס עזרה ראשונה במד"א ועד מהרה היה למתנדב מסור ביותר. הוא היה מגיע למד"א תחנת תל אביב הישר מבית הספר לשעות רבות, גם בזמן בחינות הבגרות. אפילו בחופשות הקצרות שהיו לו בטירונות, הופיע במד"א, כדי לעזור לאביו – עובד מד"א. בתקופה קשה, בעת הפיגועים ובאירועי אסון שונים – אין מקום שאליו לא רץ והגיע, כדי לסייע במידת יכולתו להצלת חיי אדם. חלומו היה להצטרף למד''א לאחר השחרור.

איציק כהן, שקיבל אותו לקורס, מספר על רועי: "בהיותי אחראי הדרכה ונוער בתחנת תל אביב, קיבלתי לריאיון מתנדב מבת-ים. 'למה לא תתנדב בתחנת בת-ים?' הקשיתי. 'איך תגיע הביתה אחרי משמרת לילה?' המשכתי כמו לכל מועמד להתנדבות... רועי היה טיפוס חייכן, מופנם, שקט וביישן – אך נחוש בדעתו. ואכן, הנער סיים קורס ע"ר בסיסי. שנה אחר כך היינו בטקס סיום קורס תער"ן (תחנת עזרה ראשונה ניידת)... והנער הזה כל הזמן 'טוחן משמרות'... עם העגיל והשלווה שהוא מקרין. אתה יכול לסמוך עליו. חולים ברגעיהם הקשים ביותר יסמכו עליו, נפגעים כואבים יירגעו כאשר יקרין שלווה ונחת וכי המצב בשליטה. הילדון הזה, שידע מה צריך לעשות בשניות שבהן מבוגרים עומדים חסרי אונים, לומר מילה טובה, להושיט יד, לחייך וכשצריך להיות אסרטיבי. ומה הפלא? זה בא לו בגנום! הילדון ראה אמבולנסים, שמע אותם, נשם אותם וחש אותם מגיל אפס! 'הוא יגיע רחוק' אמרתי לא-אחת לאבי, אביו. האמנתי בכל לבי שיום אחד אראה את רועי יוצא מהנט"ן (ניידת טיפול נמרץ), מהדלת הימנית, פס כתום על שרוולו, עונד דרגות מז"ר (דרגה לפרמדיק) ומוניטור, סטטוסקופ ועוד, צמודים אליו. והוא ממשיך בייעודו – פרמדיק, מציל חיים! אבל האל רצה אחרת. רועי, נוח בשלום על משכבך ונשמתך תהא צרורה תחת כנפי השכינה בחלקת מצילי החיים, אמן." כחודש לאחר נפילתו של רועי, נפטר איציק.

עליזה, אחות חדר מיון איכילוב, מתארת את רועי שהכירה: "רועי היה אדם שמיד התחבב על כל מי שפגש בו. אדם שרוצה בטובת זולתו, אדם שמשתוקק לתת מעצמו ולהעניק. רועי היה איש של נתינה והענקה לאחרים ואת תכונתו זו תרגם לשפת המעשה בדמות ההתנדבות למד"א, שהייתה עבורו אך הדבר הטבעי ביותר. את התכונה הטובה הזו של עזרה ורגישות לזולת רכש בבית אבא ואמא, שם כבר הייתה קיימת מסורת שכזו. אני זוכרת את השניים, אבא אבי ורועי, מגיעים לחדר המיון באמבולנס ומכניסים לבית החולים אלונקה ועליה פצוע או חולה. לאחר מכן, ליד הדלפק בחדר המיון, הזדמן לרועי ולי ולשוחח לא מעט, וכך נוצרה ידידותנו. עם הזמן למדתי להכיר את רועי: אישיות חמה, אנושית ולבבית, מלאת רגש ואהבה לבריות, אדם שכמותו מעטים יש בעולמנו... לבו הגדול היה פתוח לכל אחד, ואת העושר הפנימי שלו חילק בלי הגבלה לכל מי שהיה זקוק לו. לא פעם ראיתי עד כמה הוא אהוב על משפחתו ועל חבריו, שלהם יחסר רועי מעתה מאוד. אין מי שאינו מתגעגע אליו כבר עכשיו, אל דמותו ואל חיוכו החם, שמעולם לא סר מפניו... בחייו הקצרים הספיק להעניק לעולם מה שאחרים לא מספיקים לתת במשך כל חייהם."

טרם גיוסו לצבא דאג רועי להחתים את הוריו אצל עורך דין על מנת שיאפשרו ויאשרו לו את השירות ביחידה קרבית. בצד הדאגה המתמדת לשלומו ולביטחונו, ביקשו הוריו שיהיה לו טוב ושמח, על כן חתמו.

רועי התגייס ב-1 בדצמבר 2004 לגדוד "שמשון", בחטיבת "כפיר". כמובן, גם בשירותו הצבאי רכש לו רועי חברים חדשים רבים. רועי קסנטיני, אחד מחבריו לשירות הצבאי ספד לו: "כל כך אהבתי אותך, עדיין אוהב, ואוהב לעד... בן-אדם מיוחד כמוך כבר לא נמצא. החיוך התמידי שלך, המבט התמים על הפנים, חברות אמת שהקרנת תמיד, האהבה שתמיד יצאה ממך. לאורך כל הדרך שלנו תמיד צחקת, תמיד הייתה בך שמחת חיים, גרמת לי לחייך, לכולנו... את הכאב הזה אני אשא תמיד אתי, את הגאווה שזכיתי לחבר כמוך והחיוך שלך תמיד ילווה אותי. הצחוקים, השטויות, הרגעים היותר קשים שעברנו, ההתמודדויות שבזכותך הפכו קלות יותר."

הוריו וחבריו ידעו שרועי התגייס לשירות קרבי מפני שביקש להשיב להוריו שאהב, שתמיד שמרו עליו מכל רע ונתנו לו הכול. הוא רצה לשמור עליהם ולהיות בטוח שהם מוגנים. אך רועי נהרג בטרם עת בתאונת אופנוע ליד ביתו. הוא נפל בעת שירותו, בשבת י"א בכסלו תשס"ז (2.12.2006). בן עשרים ואחת היה בנפלו והותיר אחריו הורים כאובים לעד.

הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בחולון. לאחר מותו הועלה רועי ארדות לדרגת סמל-ראשון.

לאחר נפילתו של רועי נכתבו לזכרו הספדים ושירים רבים על ידי הוריו וחבריו וכן הוקם אתר אינטרנט לזכרו - http://roi-ardot.ad-olam.co.il.

באתר זה כתבו הוריו: "רועיקו שלנו, הייתה לנו זכות גדולה לחיות איתך, לגדל אותך לאהוב ולהיות נאהבים על ידך. תמיד הדגשת זאת בפנינו. לא חסכת במילים. נשארו לנו כל מכתביך האוהבים. ובאחת הכל פסק. עולמנו חרב. חזר העצב לביתנו וחודר בלי רחם – מעמיק יותר ויותר."

אבי, אביו: "לימדתי אותך אהבת אדם, שהיא ערך עליון. אמרתי לך שבחיים תעשה רק מה שטוב לך. אתה רצית להמשיך את דרכי כעובד מד"א והיית המאושר שבאדם. בן שלי, נלחמת, התעקשת אתנו על מנת שנאפשר לך להיות ב'קרבי', על אף שהיית לנו בן יחיד. בעקשנותך הרבה הפכת להיות לוחם ביחידת 'שמשון' וגרמת לנו להתגאות בך ולהצדיק את דרכיך בבחירתך להשתייך למשפחת הלוחמים. לא חסת על חייך בידיעה שאתה מגן על הוריך. אנחנו מעריצים ומחבקים אותך מכאן. חבל שלא יכולנו אנו לשמור ולהגן עליך."

אשר כלמינסקי כתב לאבי, אביו של רועי: "כחבר ואח לי אתה. אני יודע כמה אתה וחנה הקדשתם את רוב חייכם לגידולו וחינכו של רועי לתפארת. עד כמה אהבתם אותו אהבת נפש. זו חברות יוצאת דופן בין הורים לבנם... יש לי בקשה לאלוהים, שמור לנו על המלאך הנפלא והנהדר שהפקדנו בידך, מלאך טהור."

עדי פרץ חברתו של רועי: "מלאך שלי, בגן הכרנו וכבר במבט הראשון אחד את השני סימנו... נשבענו שאת חיינו יחד נחיה... תמיד נתת לי להרגיש נסיכה וכך היה שמי בשבילך... נזכרת בימים שצחקנו דיברנו והרגשנו שאנו רק שנינו לבד בעולם... תמיד נתת כוח להמשיך הלאה והיית כחומה שתגן עליי מפני צרה... הענקת תמיד אהבה... לנצח אשא אותך בלבי כי אין עוד מלאך כמוך אהובי... מלאך שומר שלי אוהב אותך לנצח..."

חברו הטוב, יוני: "...אהבת לתת, לעזור, לאהוב, לפרגן, להקשיב, לחבק כשצריך וזה מדהים אותי לחשוב שלכל כך הרבה אנשים ידעת להעניק את ההרגשה שאתה תמיד לצדם. תמיד ידעתי שאתה כזה אבל לא הבנתי את סדר הגודל. רועי, אני ואתה היינו כמו 'בעל ואישה' ככה כינו אותנו החבר'ה היינו רבים על שטויות ואחרי שנייה שוכחים וממשיכים בצחוקים שלנו. היינו מייעצים אחד לשני מה ללבוש, איזה בושם לשים והיינו עושים את הסידורים שלנו ביחד. היינו מדברים כל היום בטלפון וגם סתם שיחות שחלקן היו שתיקה מטופשת העיקר שנשמע אחד ת'שני... אחרי שנפצעת בצבא היית בא לבסיס שלי לראות שלא חסר לי כלום ויושב אתי בשמירה וגם אחריה ולפעמים גם היית חוטף אותי מהבסיס כדאי לצאת לבלות קצת..."

מיטל מיכאלי, אשת חברו הטוב גיא, כתבה: "אהבת לתרום ולעזור לכל מי שרק ביקש. כזה היית, מלאך, ותמיד תישאר מלאך. אתה כל הזמן בלב שלי ושל גיא ואנחנו אף פעם לא נשכח אותך. אתה היית הבן-אדם שהכי הערצנו בעולם וגם לאחר מותך נשארת מודל לחיקוי להרבה מאוד אנשים..."

ספדה לו חברתו נטלי בן דוד: "אין את רועי שנצחק איתו, שנשמח איתו, שנעשה שטויות איתו, שנבלה איתו עד השעות הקטנות של הלילה, שיחבק אותנו בימים היפים והעצובים שלנו. אני מאמינה שהינך שוכן בנשמה של כל אחד מאתנו ואכן נמצא ברגעים השמחים והעצובים של כל אחד. רועי אביך עשה שלשום קעקוע שבו כתובות האותיות הראשונות של שמותיכם עם לב שבור לחלקיקים. רועי אין לתאר את הכאב שהשארת לכולם. נתת לכל אחד ואחת להרגיש מיוחד-מיוחדת בעיניך. רועי- הענקת אהבה אין סופית לכולם ותמיכה ללא סוף. תמיד היית שם לטוב ולרע."

חברו, קובי ספיר: "אין רגע בחיים שאני לא נזכר בך... נכנסת לשכונה שלנו בגיל שש-עשרה. עם כל האופנוענים, היינו בשטח ביחד, היינו בכביש ביחד, איפה לא היינו?!... ביום כיפור נשארתי לישון אצלך כי לא רצית שאני אלך מבת ים לחולון ברגל לבד ביום כזה, התעקשת ממש רבת אתי, לב הזהב שלך לא היה מוכן לזה."

כתבה יערית בן חיון, חברתו הקרובה: "רק רציתי להגיד - הנה עזרתי אומץ וכוח כדי להיכנס לאתר... עבר יותר מידי זמן והכל חרוט בי כאילו זה קרה אתמול, הכאב שבוקע ממני כל פעם שאני חוזרת הביתה ורוצה להרים אלייך טלפון ופתאום נוחתת לעולם הזה שבו החיים הם מסע והיעד הוא המוות. רציתי להגיד לך תודה על העזרה שנתת לי, האומץ שהחדרת בי, בדיעבד אני מבינה שזה אתה שנתת בי כוח, כוח להבין שיש דבר כזה אושר. גם שאתה לא פה איתנו אתה עוזר לאחרים. רק חבל לי שאתה לא פה איתי בכלל ואיתנו בפרט ואז הייתי יכולה להגיד שסוף סוף טוב לי בחיים, אבל אני לא יכולה כי חסר בי משהו אותו משהו שנלקח ב 2.12 כי כשהלכת לקחת איתך חלק ענק מהחיים שלי. זה כמו פאזל חלק דומה אף פעם לא יתאים לחלק שאבד. רוצה לצעוק שתשמע אולי תתעורר אבל לא יכולה הקול חנוק מרוב דמעות וכאב. קולך וצחוקך עוד מהדהד לי בראש. רועי אח קטן שלי..תודה על הכל,  אני אוהבת אותך ומתגעגעת. אחותך הגדולה יערית".

עידן עורקבי, חברו של רועי, כתב והלחין לזכרו את השיר "אח יקר" – רצית לרחף מעל החולות/ לראות את הים מגבוה./ רצית לעבור הרים וגבהות,/ ובשמיים לנגוע.// אח יקר אותך אני אוהב/ וכה מתגעגע./ ועכשיו אותך אני שואל/ אם את קולי אתה שומע./  ומי יגשים את כל החלומות,/ אשר ליבך ביקש./ אני לך עד יומי האחרון,/ ובשמיים עוד ניפגש.// אח יקר אותך אני אוהב/ וכה מתגעגע./ ועכשיו אותך אני שואל/ אם את קולי אתה שומע.//השמיים עכשיו עלייך בוכים,/ לא יודעים איך להמשיך הלאה./ אתה עכשיו בצל האלוהים,/ אז שמור עלינו מלמעלה.// אח יקר אותך אני אוהב/ וכה מתגעגע./ ועכשיו אותך אני שואל/ אם את קולי אתה שומע.

קרן וסרמן, חברה של רועי, הכינה מייצג אמנותי בהשראתו ולזכרו, כעבודת גמר במגמת אמנות בתיכון. בחברת נגב טק הוצגה תערוכת תמונות אמנות לזכרו של רועי.

באזכרה במלאת שנה למותו נחשף האמבולנס החדש "59 דן" שנתרם ושהוקדש לזכרו של רועי.

מנציח: אביו, אבי ארדות.