|
מתגעגעים...
בנם של ורוניק ויוסף. נולד ביום ט"ז בתשרי תשמ"ז (18.10.1986) בתל אביב. אח בכור לרומי ולתומס. ניקולס היה פעוט בלונדיני מקסים, בעל עיניים כחולות. הוא למד בבית הספר היסודי "אוסישקין" בתל אביב, המשיך לחטיבת הביניים "עירוני ט"ז", וסיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר "עירוני ה'" בעירו במגמת מדעים. מכיתה ז' עד י"א היה פעיל ב"צופי ים תל אביב".
בפברואר 2005 התגייס לצה"ל. הוא החל את שירותו בבסיס ההדרכה של חיל הים וסיים בהצלחה קורס מערכת נשק "קנדה". לדברי מפקדו רב-סרן מיכאל כהן, מפקד יחידת אח"י כידון: "על אף הבעיות הרפואיות שהתגלו במהלך הכשרתו, לא ויתר והתעקש להגיע לשירות מבצעי משמעותי בספינות הטילים של חיל הים." הוא בחר לשרת ביחידה קרבית בחיל הים, מפני שביקש לשלב בין אהבתו לים ובין רצונו ליטול חלק במערך הלוחם. באוקטובר 2005 שובץ ניקולס בבסיס חיל הים בחיפה בתפקיד טכנאי, בקר ומפעיל מערכת הירי "קנדה" על ספינת הטילים "כידון".
עוד העיד עליו רב-סרן מיכאל כהן: "הוא ביצע את תפקידו בצניעות, בשקט ובמסירות, תוך חתירה מתמדת לשלמות המשימה ותוך גילוי אחריות יוצאת דופן. בשלושת החודשים האחרונים לחייו הוא קיבל אחריות על מערכת ניווט חדשה והפגין התלהבות מהתחום החדש. שאיפתו לשלמות באה לידי ביטוי בהתמקצעות ובשיפור מתמיד. ניקולס התאפיין בטוב לבו ובנכונותו המתמדת לסייע לחבריו."
סמל ניקולס לוי נפל בעת מילוי תפקידו בח' בשבט תשס"ז (26.1.2007) והוא בן עשרים בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי קריית שאול. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.
יגאל, קרוב משפחה, הספידו:
"ניקולס של ורוניק ויוסי, ניקולס של רומי ותומס, ניקולס שלנו. של סבא חיים וסבתא יהודית, של סבא רוברט וסבתא אנט. ניקולס של חברים וחברות. ניקולס של חיל הים, של לוחמי ספינות הסער, אשר בחזית האש, הרוח והים. רק בן עשרים, נער יפה-מבט, עיניים חודרות בצבע פלדה, רגיש ושתקן. ילד של בית, של אבא ואימא, דואג לאחיו. ממהר לבוא הביתה למטבחה של אימא, לפנק את כולם, משפחה וחברים בארוחה נהדרת מעשה ידיו... מלא שאיפות, חלומות ותוכניות לעתיד. ואז כמו מכת ברק, כמו אבחה של חרב, נחתה המכה. בבת אחת נגדעו חייך. ואתה ניקולס, הפכת לפנים מחייכות באלבומים, צרוב בזיכרוננו, לנצח צעיר ויפה ואמיץ."
דבריו של דורון במלאת שנה למותו של ניקולס, על קברו:
"אם יש עולם שם למעלה (ויש כאלה שמאמינים), אזי סביר שחיכה לך שם רמי, בן הדוד של אבא שלך. זה טבעי, שניכם הרי באותו גיל. ואתם, אתם בטח מביטים בנו עכשיו כאן, ביחד. חגגנו לך כאן את יום ההולדת ביום קר אחד, לפני כמה חודשים. עברה שנה שלמה, וזה כמו אתמול. כל דקה, כל שנייה, כל מקום. ומכאן, מהשורה הפורחת הזאת שנהפכה לאחד ממרכזי החיים של המשפחה הקרובה, אתה ממשיך ותמשיך להגיח ולחיות בכולנו: בבית, כשאנחנו נוהגים במכונית, בארוחות, בשמחות, ביום, בלילה, תמיד. זה כלל לא תלוי בנו. כל הזמן. אנחנו יודעים, כן, אנחנו יודעים שתמשיך להיות איתנו בתוך החיים, כל הזמן. כל צג של מחשב, כל זוג עיניים חכמות, כל יום הולדת, כל ארוחה אצל סבתא, כל ליל סדר, כל חג, כל יום... אנחנו לא צריכים יום זיכרון. ואנחנו לא צריכים צפירה. עד שניפגש ניקולס, ונעלה חוויות, ונלבן כמה עניינים בינינו... אבל בינתיים עצוב לנו. כבד לנו, מאוד. האבל הוא במושגים של תהומות בלתי נסבלים... הנה, תראה את האבא שלך יוסי, והסבא שלך חיים... אצל שני האנשים החזקים האלה נעצרת הנשימה. ומי שמכיר, מרגיש שהם לא מסוגלים לדבר. והם מפעילים מעצמם, אל תוכם, כוח. הם לוקחים נשימה עמוקה וממשיכים, כאילו רגיל. כאילו. וככה, משנה לשנה אנחנו נמשיך ניקולס, כמו גם מדי יום שישי, להגיע הנה עם שגרת החיים הכאילו שמחה שלנו, (ואנחנו הרי משפחה שמחה). אתה ילד רגיש ניקולאס. ואתה יודע היטב שזה רק כאילו. עד שניפגש ניקולס, ונעלה חוויות..."
ניקולס מונצח באתר "גלעד לזכרם של נופלי חיל הים" –
http://www.gal-ed.co.il/hailhayam
ולזכרו הוקמה קהילת המנחמים בכתובת –
http://www.evelnet.co.il/personal/p_eulogies.aspx?sid=1640
מנציח: יוסי.
|
נגישות
