סמ"ר דביר עמנואלוף ז"ל

בנם של דליה ונתנאל. נולד ביום ו' באב תשמ"ו (11.8.1986) בירושלים.

דביר התגייס לחטיבת "גולני" באופן עצמאי. כיוון שהתייתם מאב, רשאי היה דביר להימנע משירות קרבי, אולם תמיד חלם להיות חייל קרבי ולא ויתר על הגשמת חלומו.

סמל-ראשון דביר עמנואלוף נפל בקרב ברצועת עזה, ביום ח' בטבת תשס"ט (4.1.2009), והיה החלל הראשון במבצע "עופרת יצוקה".

מתגעגעים ולא שוכחים. החורף הקשה מונע מהציבור להשתתף באזכרה, אך איננו שוכחים. חיבוק חם למשפחה.

נורית ש.

בנם של דליה ונתנאל. נולד ביום ו' באב תשמ"ו (11.8.1986) בירושלים. אח להדס-אסתר, נעמה, אביה-רוחמה וירון אח באומנה.

דביר נולד אחרי אחותו הבכורה הדס, והפרש הגילים ביניהם היה קטן. הם גדלו יחד כחברים טובים ואפילו התלבשו דומה, וכולם חשבו שהם תאומים.

מאחר שהיה ילד סקרן והתעניין בכל דבר, פירק דביר חפצים שונים בבית. הוא רצה לבדוק אותם, להבין כיצד הם פועלים ואיך הם מורכבים, פירק עד שנשארו מקולקלים. על כן קראו לו במשפחה "נזק".

הוא אהב חברה. תמיד היה בין חברים, במגרש, עם אופניים או עם כדור.

כבר מגיל צעיר היה לו חלום – להיות חייל. תמיד, בכל שנה התחפש לחייל במדים, ורק האביזרים השתנו: פעם כומתה, פעם סמל או חגורה, אבל תמיד חייל.

בכיתה א' למד דביר והתחנך בבית הספר "מיימון" שבקריית משה. מכיתה ב' גדל בשכונת גבעת זאב בירושלים, ולמד בבית הספר הממלכתי דתי "גבעת זאב".

בשעות הפנאי השתתף דביר בחוג טיסנים וחלל, התכתב עם סוכנות נאס"א, והיה גאה בכל תשובה שקיבל מהם. בשלב זה עוד שאף להיות טייס והחליט שבעתיד יעבור ניתוח לייזר בעיניו כדי שיהיה כשיר לגיוס לחיל האוויר.

בכיתה ז' המשיך את לימודיו בבית הספר "אור תורה סטון" בשכונת רמות בירושלים. עד גיל בר המצווה היה דביר ילד שובב ואנרגטי, אך לאחר חגיגת בר המצווה שלו הפך להיות רציני ושקול. הוא בלט בהשקעה שלו בכל תחומי חייו: בלימודים, בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובתרומה לקהילה, כשהוא סוחף אחריו חניכים וחברים. למעשה, השקיע דביר בהתנדבות זמן רב וכמעט לא היה בבית. הוא מיעט לחשוב על עצמו, על נוחיותו, ודאג לאחרים.

כבר בתחילת דרכו כחניך בתנועת "בני עקיבא" היה פעיל מאוד, והעריץ את המדריכים שלו. בהמשך הדריך בעצמו והפך למדריך שכולם אוהבים. דביר היה רגיש למצוקות של חברים וחניכים, נהג להכין לחניכיו צ'ופרים לעידוד, ללוותם במכתבים וידע לעודדם גם בהצלחות הקטנות ביותר. לאחר מותו סיפרו הורים של כמה מחניכיו, שדביר לקח את בניהם תחת חסותו, כפרויקט אישי. הוא היה מסור לפעילות בתנועה: שכנע נערים להצטרף והשפיע על חיי החברה שלהם, תיקן וסידר כל דבר בסניף בחריצות ובאכפתיות. טוב ליבו וחיוכו הרחב היו תו ההיכר שלו.

חניכה בסניף סיפרה: "... עשית לנו שיחה בסניף כשנכנסנו להדרכה והסברת לנו את חשיבות ההדרכה. בסוף השיחה נתת לנו את מספר הפלאפון שלך ואמרת שתשמח לעזור תמיד!!! אני זוכרת שבכל בוקר ראיתי אותך חוזר מבית הכנסת, תמיד עם חיוך, תמיד אומר בוקר טוב ושואל מה שלומי ואם יש חדש. לא אמרת את זה סתם כדי לצאת ידי חובה אלא בשביל לדעת באמת מה שלומי ואם יש חדש".

דביר עבר קורס מד"א (מגן דוד אדום) והתנדב בתחנה בהתמדה. נהגי האמבולנס היו מרוצים מאוד כשדביר היה תורן במשמרות שלהם, מפני שהיה אחראי ודאג לכול, עד הפרט האחרון, כולל ניקיונו והברקתו של האמבולנס. בנוסף התנדב במחסן הצדקה שבשכונה, וכשקיבל רישיון נהיגה נידב גם את מכונית המשפחה למשלוחים למשפחות נזקקות.

דביר היה אדם צנוע, שקט, שעוזר לכולם ומחזק. הוא היה אהוב מאוד בקרב משפחתו המורחבת ותמיד זכר להתקשר לסבא וסבתא שלו, לשאול לשלומם.

מגיל הנעורים אהב לטייל ולתור אחר מעיינות מים. בזמנו הפנוי היה יוצא עם חבריו למעיינות הסביבה. עד קבלת הרישיון נעזר בטרמפים כדי להגיע למקומות רחוקים, ומרגע קבלתו ביקש את הרכב המשפחתי, כדי לקחת את החבר'ה איתו.

כשהגיע זמן הגיוס החליט דביר ללמוד בישיבת הסדר, ובחר בישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות. בשנותיו בישיבה בלטו בו ענוותנותו, יושרו וטוהר מידותיו. בישיבה למד בדבקות רבה – אפילו בהפסקת הצהריים היה לומד לבד את התנ"ך ורושם בתוכו, בשוליו, הערות בעיפרון, בכתב יד קטנטן, ומאיר במַדְגֵּשׁ את הפסוקים שאהב.

בשנה הראשונה של דביר בישיבה נפטר אביו ממחלה קשה. דביר המשיך בלימודיו עוד כחצי שנה ואז החליט לעזוב את הישיבה ולהתגייס לחטיבת "גולני" באופן עצמאי. כיוון שהתייתם מאב, רשאי היה דביר להימנע משירות קרבי, אולם תמיד חלם להיות חייל קרבי ולא ויתר על הגשמת חלומו. "הוא אהב את הצבא, את השירות ואת המולדת," סיפר חברו מילדות, אביחי פרץ. כאשר נודע למפקדו על יתמותו מאב, שאל את דליה אימו אם היא בטוחה בהחלטתה לאפשר לדביר שירות קרבי. היא ענתה: "איני בטוחה, אבל... זה מה שדביר בחר ואני תומכת ברצונו".

עם סיום טירונות "גולני" הוא יצא למסלול פלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה), אותו סיים בהצטיינות ונבחר לקורס מ"כים. לאחר שסיים את הקורס נשאר להדריך שני מחזורים חדשים של הקורס, כמפקד "מודרך" (בעגה הצבאית). מיד אחריהם נקרא דביר לצאת לקורס קצינים. הוא סירב וביקש לחזור לצוות שאיתו התגייס, לשלב הפעילות המבצעית. "מפקד טוב חייב לחוות את השטח בעצמו ורק אחר כך יוכל לשמש דוגמה לאחרים כקצין," טען. דביר נלחם לחזור לשטח ומפקדיו אפשרו לו זאת, אך לא ויתרו לו על תפקיד פיקודי כסמל-ראשון.

חבריו לצוות (חה"ן "גולני" אוגוסט 2006) סיפרו עליו לאחר מותו: "דיוויק אחינו היקר והאהוב מכול! דיוויק! מי חשב שנספיד אותך?! הרי צדיק אתה, אדם טוב, אמיתי, חייכן – איך נשכח את החיוך שלך??? אמיץ היית! יצאת איתנו לקרב מלא ביטחון ואמונה שלמה להחזיר את הכבוד לעם ישראל ואת השקט לתושבי הדרום, שכל כך אהבת. לוחם מעולה ומפקד מצוין. אדם שאוהב לעזור לכולם, לתת מעצמו לכל מי שצריך בלי לבקש תמורה, זה משהו שבא לך בטבעיות... כשהכרנו את המשפחה שלך, הבנו ממי למדת להיות כזה... אין מישהו שלא קיבל ממך משהו, אין!... הספקת לעשות כל כך הרבה טוב בחייך הקצרים... לעולם לא נשכח את מה שעברנו ביחד! שהיינו צועקים לך במסדרון של הפלוגה "דיאיהיוויק" והיית מחייך וצוחק. את היחס השווה שנתת לכולם, לא היה אצלך יותר או פחות. את כולם אהבת, פשוט אהבת. באמת שאין דברים כאלה! מילות העידוד שאמרת בדיוק כשהיה צריך אותן, את הממתקים שהיית מחלק לנו, את המסלול הקשה שעברנו ביחד, שעזרת לכל מי שהתקשה במשהו, כאילו שלך לא היה קשה. אין לך מושג כמה קשה לכולנו בלעדיך!!... היית אבא של הצוות, פשוטו כמשמעו, לכל מי שהייתה איזו בעיה היה פונה אליך, וישר היית פותר לו אותה, נותן מילת חיזוק וחיבוק, והכול היה נעלם..."

עם הצוות עליו פיקד התאמן דביר ויצא לעזה, למבצע "עופרת יצוקה". זו הייתה הפעולה המבצעית הראשונה שהשתתף בה.

במוצאי שבת התקשר הביתה, רגעים לפני כניסתו לעזה. אימו אמרה לו: "אני דואגת. אתה חייב להיכנס?" והוא ענה לה: "אימא, אני צריך להילחם ולהיות שם". "במוצאי שבת הבאה אתה בבית!" אמרה האם, ודביר השיב: 'אימא, אני לא חושב'". במסרון האחרון ששלח לה כתב: "תשמרו עליכם, אני אשמור על עצמי ובעזרת ה' נחזיר את הכבוד של עם ישראל".

בעת פעילות של יחידתו במחנה הפליטים בשכונת ג'בלייה שבצפון הרצועה, כאשר הגיעו לאחת המנהרות, חשד מפקד הפלוגה שאורבים להם, ולאחר התלבטות החליט לבסוף לעבור. המחבל שארב להם המתין עד שכל החיילים יעברו ואז ירה בדביר, שהיה המאסף של הכוח. בתקרית נפצע שחף,החובש של הצוות שניסה לחלץ את דביר לאחר הפגיעה. שלוש שעות מאוחר יותר הרגו חבריו של דביר את המחבל, שהתחבא במנהרה.

סמל-ראשון דביר עמנואלוף נפל בקרב ברצועת עזה, ביום ח' בטבת תשס"ט (4.1.2009), והיה החלל הראשון במבצע "עופרת יצוקה". בן עשרים ושתיים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אם, שלוש אחיות ואח.

הדס, אחותו של דביר, שהייתה בהיריון באותו זמן, ספדה לו: "דבירוש יקר שלי, רק אתמול דיברנו בטלפון. אמרת לי שלום ואמרתי לך שלא תגיד לי שלום. אמרת שאתה הולך במבצע הזה להחזיר את הכבוד לעם ישראל. העצמת את הגאווה שלי בך, אח ישר וערכי, מפרגן. אני גאה שהיה לי אח כמוך. דבירוש, אח שלי, אני שמחה שבאת בשבת כשראיתי אותך בפעם האחרונה. אני רוצה שוב חיבוק ממך, רוצה לראות אותך צוחק, תמסור לאבא נשיקה בשמים, אני מודה לך".

סגן-אלוף עמית פישר, מפקד בא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) "גולני", ספד לדביר, כלוחם מצטיין שנבחר לפקד ולהנהיג: "דביר הצטיין כמנהיג והיה חבר ורע. הוא שילב בין חברות, לחימה ופיקוד. הוא ראה בשמירה על תושבי הדרום מסירות".

אביחי פרץ סיפר עליו שהיה בחור צנוע שלא שׂשׂ אלי קרב, אך האמין בלחימה על מנת להגן על אזרחי הדרום. "הוא היה שלם עם עצמו. בטח בצבא, במפקדיו, במדינה. ידע שהוא יוצא למטרה נעלה – להגן על ילדים ועל פעוטות. הוא לא פחד". אביחי ספד לו: "דביר, היית קודש הקודשים שלנו, אהובנו ומחמד ליבנו... תכונות של טוב לב וצניעות, היית בשבילנו אי של שפיות. היית סמל ומופת עבורי ועבור כל החברים ואורך ימשיך לזרוח בקרבנו".

במלאות שנתיים לנפילתו ספדה לו דליה אימו באזכרה בהר הרצל: "בן יקר לי, דבירוש שלי, כמה שאומר שאני אוהבת אותך וכמה שאני מתגעגעת אליך, וכמה שאתה חסר לי כאן – אף פעם זה לא יספיק: היום, אחרי שנתיים אני מבינה כי אתה הספקת להיפרד מאיתנו, אבל אנחנו לא הבנו ולא ידענו... בדמותך וברוחך כבשת פסגות שאף כרטיס טיסה לא לוקח לשם. היום אנו מציינים שנתיים לנפילתך, שנתיים להצטרפותך לקהילה אחרת, קהילה של חברים שנתנו את כל עצמם למען האחר, קהילה שמביאה הרבה גאווה וכבוד לנו ולמדינה, קהילה של מעלה. תמיד אהבת לקרוא ולשמוע סיפורי גבורה, ההר הזה היווה תחנה בהדרכה שלך לחניכיך, היום ההר הזה הוא התחנה הסופית, פה אתה בוודאי מכיר כבר את כל הקהילה, נמצאים פה אפילו בני השכנים שלנו שכל כך הערצת אותם. ראיתי בחדרך שאספת קטעי עיתונות המספרים עליהם, וביחידות ההדרכה שלך ציטטת אותם, את אלון בביאן, גבי עוזיאל ושני האחים לבית פרץ – אוריאל ואלירז. היום אוספים קטעי עיתונות עליך ומצטטים אותך בסמינריוני הדרכה של 'בני עקיבא'. המכתבים שכתבת לצוות ההדרכה, נקראים בפגישות צוות כדברי הדרכה למופת. בבית, כשכל האחים השכולים נפגשים ומתחיל ההומור השחור, אנו מחייכים ואומרים שבטח הקמתם סניף שם למעלה - גבעת זאב עילית. אתה זוכר את המחיצה בסניף שעזרת לאבא ולברוך להרכיב? ואחר כך לכבוד שבת ארגון יזמת צביעה מחודשת? אז היום, במלאת שנתיים, נחנוך מחיצה מחודשת עם וילונות חדשים כששמותיכם רקומים עליהם... אפרד ממך כעת כמו שנפרדת תמיד במכתבים: אוהבת אותך מאוד, עד האין סוף ומעבר לו".

מעיין דביר הוא נביעה קטנה מתוך מערה הזורמת לבריכה שנמצאת בעמק האילות, בסמוך לשכונת גבעת זאב – בריכה עם ספסלים ופינות ישיבה. חבריו של דביר וחניכי תנועת "בני עקיבא" הסבו את שם המעיין לשמו של דביר ופיתחו את המקום במשך ארבע שנים. ביום הזיכרון, לאחר הטקס בהר הרצל, התקבצו בני משפחה, חברי ילדות וחברים מהצבא סביב המעיין. כלנית (כלוש) דודתו, כתבה: "אין ראוי מכך לזכור אותך, דבירוש יקר, סביב מעיין מים חיים באמצע הטבע הירוק והחי, עם כל מי שהקיף אותך בחייך. אתה מאוד מאוד חסר לי".

חצי שנה לאחר מותו של דביר, בתקופה שבה היה אמור להשתחרר משירותו, ציינו במשפחתו את יום הולדתו העשרים ושלושה, בלעדיו, בעצב עמוק. זמן מה לאחר מכן פגשה דליה בדרך מקרה הורים צעירים שקראו לבנם התינוק "דביר" על שמו של בנה, מבלי שהכירו את המשפחה כלל. "דביר שולח לך חיבוק גדול דרכנו," אמרה לה אימו של התינוק, באותה פגישה גורלית. מאז עומדות המשפחות בקשר רצוף, "התחושה שלנו הייתה שיש כאן משהו חדש. יש המשך לדביר," אמרה דליה.

מאז נפילתו מקיימים בני הנוער בנתיבות מסע בעקבותיו של דביר. דליה אימו משתתפת ומספרת להם על דרכו ומורשתו.

ערן ותהילה לוי יצרו סרט תיעודי קצר על דביר.

כלנית תורג'מן כתבה את "שיר לדביר" ואבשלום סלוק הלחינו: "כבר כשנולדת ידעו כולם / שהגיע ילד של אור ושמחה לעולם / את סיפורי הגבורה בתנ"ך כל כך אהבת / תורה ומידות באהבה תמיד למדת / תמיד האמנת בטוב ובישר / עכשיו אתה לא כאן, ומה ממך נשאר? // אף פעם לא ויתרת לעצמך / השקעת ועשית הכול בשמחה / הגשמת חלום כשהתגייסת לצבא / 'גולני שלי' קראת בגאווה / תמיד חתרת למצוינות / עכשיו אתה לא כאן. זוהי המציאות // החיוך שהיה נסוך על פניו / ממלא בתקווה אותנו עכשיו / בשבילנו דביר תמיד יהיה מגדלור / מפזר עיגולים של שמחה ושל אור / הוא נלחם בגבורה עם אמונה באל / להחזיר את הכבוד לעם ישראל. // לכולם היית קודש קודשים / אח וחבר אמיתי, גומל חסדים / עודדת את כולם גם כשאביך הלך / חיית חיים שלמים ומלאים כל כך / ואנחנו נהפוך את הכאב והגעגועים / למשהו אמיתי משמעותי בחיים / יחד נחזיר את הכבוד לעם ישראל / דביר אתה עכשיו עם אבא נתנאל".

שירו של דן סויסה "חיוך", שנכתב אף הוא לזכר דביר, מסתיים במילים: "מגדלור על היבשה / מאיר את העתיד / באור העבר / שלך / חיוכך".

הסרט התיעודי והשירים שהוקלטו – הועלו ליוטיוב.

מנציחה: נורית ש.