בן שרה וזלמן, נולד ביום ז' בתשרי תרפ"ו (25.9.1925) בירושלים.
בהיותו בן 18 התנדב לצבא הבריטי, הצטרף לבריגדה היהודית, והשתתף בקרבות על נהר הסניו באיטליה. בבלגיה, הולנד ואיטליה היה פעיל בארגון ההעפלה - "הבריגדיסט הצעיר ביותר".
במלחמת-העצמאות היה בין הראשונים החשים לכל מקום-סכנה. בירושלים, בימי רעב ומצור, לחם לכיבוש קטמון, בית-הדפוס הממשלתי, שער יפו, מוצררה וכו'. כרגם מומחה, זכה בכינוי "רגם ירושלים".
ביום כ"ד באייר תש"ח (2.6.1948), כאשר הפגיז במרגמתו את עמדות הערבים בשייח'-ג'ראח, התפוצץ במרגמתו הפגז האחרון, לפני התחלת ההפוגה, והוא נפל ונקבר בשייח'-באדר א'.
ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950), הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.
לזכרו
יצחק היה גבה-קומה, חסון, חיוך נסוך על פניו, נחבא אל הכלים אך רב-פעלים. נפשו היתה קשורה לירושלים עיר-הולדתו, שאהב לשוטט בסימטאותיה, ולתנ"ך. עוד בילדותו אהב את ספרי הנביאים, מהם למד את אהבת ירושלים ואת סוד הצמצום במלים. בסיימו את בית-הספר "מעלה" היה התנ"ך שגור בפיו. בחודש אוקטובר 1947 נתקבל לאוניברסיטה של מיאמי, ארצות-הברית, אך חזר בו ודרש ממשפחתו להכניסו לאוניברסיטה העברית בירושלים; שם למד סטטיסטיקה ודמוגרפיה, ועוד. לאמו, שיצאה לאמריקה כדי להשפיע על משפחתה שתבוא להתיישב בארץ, כתב: "התגאי-נא, כי בת ירושלים את!" ולדודו באמריקה: "הברזל והעופרת – הגנתנו בפני הנאצים של המזרח הזוממים להשמידנו; ואני בידי עמי, כגוש ברזל בידי נפח". במכתב לחברתו בארץ כתב: "אם אפול – משאלתי שיהיה זה רק בירושלים".
במלחמת-העצמאות היה בין הראשונים החשים לכל מקום-סכנה. בירושלים, בימי רעב ומצור, לחם לכיבוש קטמון, בית-הדפוס הממשלתי, שער יפו, מוצררה וכו'. כרגם מומחה, זכה בכינוי "רגם ירושלים", קולע אל המטרה ולא יחטיא. בקרב על כיבוש תחנת-הרכבת בירושלים התפוצץ פגז על-ידו – ובנס לא נתרסק. ביום כ"ד באייר תש"ח (2.6.1948), כאשר הפגיז במרגמתו את עמדות הערבים בשייח'-ג'ראח, התפוצץ במרגמתו הפגז האחרון, לפני התחלת ההפוגה, והוא נפל ונקבר בשייח'-באדר א'.
מנציחה: ניצה וויט
נגישות
