דורון מלמד ז"ל

דורון, בן ציונה וניסים, נולד ביום י"ח בטבת תשי"ח (10.1.1958) בחולון.

נפטר בכ"ו בתשרי תשס"ט (25.10.08), בעקבות מחלת סרטן בה לקה במסגרת שירותו בשייטת 13.

מקום מנוחתו, בית העלמין בית חנן.

בנם של ציונה ונסים. נולד ביום י"ח בטבת תשי"ח (10.1.1958) בחולון, אח לתמר. כבר בילדותו היה דורון בוגר לגילו ונבון.

הוא גדל והתחנך בבת ים. משה, חברו מילדות, סיפר על חברותם באותה תקופה: "מסלולי חייך וחיי הצטלבו להם בכיתה החמישית של בית הספר היסודי. מאז ועד לסיום בית הספר קשה היה להפריד בינינו, קשה היה למצוא אותנו בנפרד. יחדיו היינו בכיתה, יחדיו חזרנו מבית הספר ויחדיו בילינו את השעות שלאחר בית הספר. הייתה זו חברות של ימי ילדות – חברות תמימה וטהורה. חברות ללא תנאים, וללא דרישות. הייתה זו חברות של נתינה, חברות של למידה, חברות של קריאה, חברות של מוזיקה, חברות של מעורבות חברתית, חברות של התייעצות משותפת בנושאים של בינו ובינה ובעיקר חברות של המון שיחות ארוכות אל תוך השעות הקטנות של הלילה על נושאים שונים ומשונים".

בגיל ארבע-עשרה החליט דורון שהוא רוצה לעזוב את בת ים וללמוד בפנימייה הצבאית "תל אביב" ליד גימנסיה "הרצליה". הוריו היו גאים בו על רצונו להיות אחר, עצמאי, ועל החלטתו להשתייך לטובים ולנבחרים, ונפרדו ממנו ברגשות מעורבים.

חברו יריב תיאר את הימים הראשונים בפנימייה, וכינה את דורון "המצפון של כולנו": "בקיץ 1972 נאספנו כשבעים נערים בגלילות, שם היה משכנה של הפנימייה הצבאית. במהלך זמן קצר ביותר, 'הורד הגרזן' על ראשינו, ומצאנו את עצמנו משוללי זכויות, המומים, מבולבלים ונבוכים נוכח מציאות חדשה ובלתי מוכרת לנו. היינו זקוקים בדחיפות למישהו שישמש לנו נציג ודובר. וכאן הכרתי את דורון לראשונה. בחרנו בו ללא כל התלבטות לנציגנו. הוא מצידו בחר בנו, ועד הסוף, כמו שרק דורון יודע. נחוש ולוחמני התייצב דורון מול כל איום חיצוני על הפלוגה ואנשיה, כולל עמידה איתנה מול מפקדים בכירים אם היה צורך. מעולם לא חשש להשמיע את דבריו גם אם היו קשים וכואבים, כאשר היה משוכנע שהם נכונים ומגובים באמות המוסר הכל כך גבוהות שבהן האמין בכל ליבו. לוחם צדק אמיתי היה דורון כבר אז, בוגר מאיתנו, מוקיע עוולות ומתעב צביעות, פיו וליבו שווים. כזה היה 'שומר הסף' שלנו, דורון. בתוך הפלוגה התעקש דורון, כראש הוועד, להנחיל נורמות התנהגות וכללים מאד נוקשים לנושא האמינות (הפרוטוקולים נמצאים אצלי לעדות). הדאגה לחלש וההגנה עליו היו נר לרגליו, ולא פעם מצא את עצמו במאבקים 'דון קישוטיים' מול כל העולם. כזה היה דורון – לוחם בלתי מתפשר, איש של אמת, חריף מחשבה וחבר אמיתי. אני יודע שתכונות אלה ליוו אותו עד יומו האחרון. כי אחרי הכול, אי אפשר לשאת את כל העולם על הכתפיים ללא תכונות אלה, ולהיות המצפון של כולנו... אוהב ומתגעגע, יריב מפלוגת 'יפתח'".

חבר אחר בפלוגת "יפתח" מהפנימייה הצבאית היה רון ארד, לימים נווט קרב בחיל האוויר שנפל בשבי בלבנון.

עם סיום לימודיו התגייס דורון לצה"ל והתנדב לשייטת 13. הוריו המשיכו לתמוך בו, שמחים שהוא מממש את רצונו ובחירותיו – לשרת ביחידה נבחרת, לצאת לקורס קצינים. הם גם היו מאושרים על שרכש, גם בשירותו הצבאי, חברים טובים ונאמנים.

דורון שירת בשייטת עד פציעתו, ולאחר מכן המשיך בחיל המודיעין בתפקידי פיקוד, עד שסיים את צבא הקבע והשתחרר בדרגת רב-סרן.

בחייו האזרחיים עסק דורון בארגון כנסים רפואיים.

הוא נשא את חוה חברתו לאישה, ועימה הקים משפחה והביא לעולם ארבעה ילדים: רֵעַ, אסף, הדר ועומר. משפחת מלמד התגוררה במושב בית חנן, בבית טובל בירק, פתוח לאירוח בני משפחה וחברים.

דורון מסד, חברו מהפנימייה הצבאית, סיפר על שיחות החברים בגינת ביתו של דורון בבית חנן: "דורון, אחי הגדול, שלושים וחמש שנים של חברות שבנפש. אתה ממעצבי נוף ילדותי, חלק בלתי נפרד ממחוזות חיי. מי חכם ויוכל להכיל ולהחיל חיים שלמים שלך ושלי, את אינספור הרגעים והאירועים שיצרו את רצף החברות שכל כך חסרה לי?... הנה ככה סתם באמצעו של יום חולין, עוד מעט אתיישב לי על כיסא לבן מפלסטיק בגינה שלך, אתענג על הטבע והשקט שבחרו להתמקם בגינה שלך, ואז אתה פתאום תופיע עם המגש, הקפה השחור והמאפים, תחייך את החיוך ששייך רק לך, ולפעמים תיקח ממני סיגריה, ותצהיר שאתה לא מעשן, תפלוט את העשן בלי להכניס לריאות, ולַחֲלוּפִין תנסה להצית אינספור פעמים את המקטרת ולשווא. וממעגן הגן הקסום הזה שנינו מפליגים בדיבור ששמור רק לחברים טובים..."

חברו הטוב אבשלום סיפר על מוסריותו ומעורבותו החברתית של דורון: "לא משנה מה ואיך אומר זאת, אני בטוח שלא תחסוך ממני את דעתך ואת נקודת מבטך, ולעניין, לו רק יכולת להגיב עכשיו. כן, אני מתגעגע אליך, לשיחות הטלפון שלא נגמרות עד שאני אומר לך: 'טוב, דורון, אני צריך להיכנס לישיבה, נדבר מאוחר יותר'. כי אתה דורון, אם רק נותנים לך, תמיד יהיה לך מה לומר על כל עוולה או מעשה שנוגד את ערכיך.. תמיד, אבל תמיד, הייתה לך הרגישות הזאת לאלה שלא שפר עליהם גורלם, במסירות, באבירות ובאצילות נפש, שגבלה לעתים בפגיעה ובכאב אישי, משום שהאמנת שאפשר היה לנהוג בהם אחרת.. דורון ידידי, לא כל מי שיקרא מילים אלה לא יבין על מה אנחנו מדברים, רק אלה שבאמת מכירים אותך ואת הרגישות שלך לצדק חברתי, שהייתה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלך, אלה שגדלו איתך בבת ים ואלה שהיו איתך בפנימייה הצבאית, אלה שהמשיכו להיות איתך בקשר על בסיס יומיומי וראו בעל משפחה מסור, רגיש ושותף לגידול ארבעת ילדיך בבית יחד עם חוה, ואלה שראו את כאבך האמיתי בחשיפה לכל נושא חברתי שעליו הייתה לך דעה או לקחת בו חלק..."

"כל כך קשה לכתוב לזכרו של בחור צעיר שכל חייו היו מלאי הומור, אהבה ואכפתיות," כתבה דודתו רינה לאחר מותו, על דורון איש המשפחה, "איש משפחה למופת, מלא אידיאלים ואהבה לזולת. את רגישותו הרבה לסבל הזולת הכרתי בעת מחלתו של בעלי, כשהיה בכל הזדמנות קופץ לבקר, עוזר ומדרבן. איש משפחה ואב מסור לילדיו שהיו בראש מעייניו. חבר וידיד טוב שיודע להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון..."

הוסיף אחיינו סיון וסיפר על דורון, כפי שראה אותו לאורך השנים: "בערך מאז שאני זוכר את עצמי... אני זוכר את דמותך שם – נמצא במלוא הווייתך המרשימה, בטוח בעצמך, ולא בכדי זכרתי תמיד, כי כילד קטן נראית לי כמו דמות של מישהו שהוא גדול מהחיים עצמם, ובאותה נשימה ענק ביכולתו להעניק אהבה ולהשרות ביטחון על הסובבים אותו.. עם השנים נוכחתי שוב עד כמה אותה דמות בטוחה בעצמה ואוהבת, קורמת שוב ושוב עור וגידים, וזאת ככל שהמשפחה שהקמת לתפארת יחד עם חוה דודתי התרחבה ונוספו אליה עוד נשמות מדהימות אחת אחרי השנייה – רע, אסף, הדר ועומר. בכולם ניכרו ההשקעה העילאית והאהבה שהרעפת עליהם בהיותך אב מסור למלאכתו. תמיד הערצתי את יכולתך הבלתי נלאית להתמודד עם אתגרי החיים הכרוכים בלהיות איש עמל ובעל משפחה מרובת ילדים בעת ובעונה אחת. ואף על פי כן מעולם לא ראיתי אותך מאבד את העשתונות, דבר שניכר במיוחד בזמן שאירחתם את כל המשפחה בביתכם המדהים ובגינתכם המלבלבת, כפי שתמיד אהבתם אתה וחוה לעשות. יכולותיך אלו כאיש משפחה טהור ואוהב ששימשו עבורי השראה לא פעם כאשר הפכתי אני בעצמי לאבא לילדותיי... המחלה האיומה לא עשתה הנחות אפילו לאדם ענק וחזק כמוך. אף על פי כן אני חש כי המשפט 'במותו ציווה לנו את החיים' איננו בגדר קלישאה בלבד והוא תקף שבעתיים במקרה שלך. אני מסיים דבריי אלו עם התחושה הפרדוקסאלית אולי, כי סיפור חייך הוא בסופו של דבר סיפור של ניצחון, ניצחון המשתקף ומתקיים בארבעת ילדיך המדהימים ובאשתך, אשר על אף הקשיים העצומים הכרוכים בעזיבתך ובריקנות שהשארת בלכתך, מתפקדת באומץ רב ומצליחה להעניק לילדיכם את המרב שאפשר להעניק ואף הרבה יותר. מתגעגע ואוהב ללא קץ".

ב-19 במאי 2008 התגלה בגופו של דורון סרטן הוושט, מחלה בה לקה עקב שירותו. לאחר חמישה חודשי מאבק נפטר ביום כ"ו בתשרי תשס"ט (25.10.2008). בן חמישים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בבית חנן. הניח אחריו רעיה, ארבעה ילדים, הורים ואחות.

לאחר מותו הוכר דורון כחלל צה"ל, מאחר שמחלת הסרטן בה לקה נגרמה כתוצאה משירותו הצבאי בשייטת 13, אשר כלל צלילה בנחל הקישון ובמימי נמל חיפה.

עודדה ספדה לו: "דורון היקר, אנו כולנו מכונסים כאן מולך – מסרבים להאמין. הכיצד בִּדְמִי ימיו הלך לו בחטף איש כל כך יקר? בעל, אבא, בן, אח, חבר קרוב, ובעיקר, בן אדם עם נשמה יְתֵרָה. דורון – שנחלץ ועוזר לכל אחד, תמיד בחיוך, תמיד במילה טובה. תמיד באמתחתו יש בדיחות עדכניות, רצוי על פולניוֹת. אדם חם, קרוב, אהוב על הכול. התמודדת בכל הכוח, נלחמת כַּאֲרִי בַּסוּגַר, עד שכלו כוחותיך. כאן, במקום זה אנו נפרדים ממך, בין ברושים, בנוף ובטבע שכֹה אהבת. זכרך לֹא ימוש מאיתנו. אוהביך ינצרו אותך בליבם, נָחוש, מלֵא חַיוּת ושמחה, אוהב ומחבק, בעל חוש הומור נפלא, אדם נדיר ויקר. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים לנצח נצחים".

כתבה אמו, ציונה: "בן, עונות השנה מתחלפות. לא מתחלפים הזכרונות, אבל טוב שיש זכרונות, זה עוזר לנו להנצחות, צפים ועולים ימי הילדות, אחריהם ימי הבגרות, הנה הרצון ללכת לפנימיה צבאית ואנו כמובן גאים בך על כל החלטה ורצון להיות אחר, להיות שייך לטובים ולנבחרים. תמיד היית בוגר ונבון ונפרדים ברגשות מעורבים, והנה תקופת הפנימיה עברה לה, בא הגיוס לצה"ל ואנו שמחים ומאושרים שהכל הולך לך כמו שרצית. יחידה נבחרת, קורס קצינים, חברים טובים ונאמנים, צבא קבע. חתונה עם בחירת לבך, ילדים מקסימים ויפים כמוך, שהם למעשה היום נותנים לנו את הרצון להמשיך לחיות מאחר ואנו רואים בהם נחמה, אושר והמשכיות למה שאתה היית צריך להיות, ונאחל להם לגדול, לפרוח ולהיות מאושרים, והאל ירחיק מהם כל פגע".

ספד לו עמיר, חברו מהפנימייה הצבאית: "הכרנו זה את זה בגיל 14 ומאז חיינו זה לצדו של זה, או נכון יותר לא הפסקנו לשוחח זה עם זה שכן, דורון בא לעולם עם מתנה ייחודית, פנינה אמיתית- יכולת אינסופית להקשיב ולשתף. מדובר בתכונה נדירה מאד בימים בהם רובנו מבקשים להשמיע ומיעוטנו מוכנים לשמוע שלא לדבר על להקשיב, או לקבל דעה שונה.. אך דורון לא היה רק איש שיחה נדיר אלא כשמו גם מלמד. מורה גדול שידע לנתח ולייעץ במצבם סבוכים, לחייך ולהתבדח במקומות עצובים, לעודד בקרבות אבודים ולסייע תוך שהוא מבקש תמיד להעניק כלים כדי ימצא פתרון. אני זוכר כיצד בעת "מסעות אלונקה", כשלמדנו יחד בפנימייה הצבאית, בעוד כולם מזיעים ומתנשפים, הוא היה מזמר ומעודד, וכיצד ראה תמיד בחיוך את החיוב בכל דבר ובכל מצב. אומרים שתמונה שווה אלף מילים- הנה אני מצרף צילום מאחד הטיולים שערכנו בשנת 1976 ברמת הגולן (ביחד עם רון ארד, דורון מסד ואיתן ברנועם) בו דורון מתגאה בבטנו ההולכת לפניו תוך שהוא גורם לכולנו להתפקע מצחוק. כזה היה המורה המיוחד, ידע להפוך כל חסרון ליתרון תוך שהוא מלמד שרק בלב אפשר לראות היטב, ושמה שחשוב באמת סמוי מן העין. תודה לך איש היקר על זמן אין קץ שהקדשת לכולנו, על הדרך הנפלאה שבה בחרת לסייע. תודה לך על שהסכמת לעצב את חיינו, ללמד את כולנו פרקים חשובים בספר החיים. תודה לך על נוכחותך ונכונותך האוהבת, זכינו לצמוח לצידך. אוהב אותך תמיד, עמיר".

משה, חברו מילדות, ספד לו בחלוף שנתיים למותו, וסיפר על איכויותיו המיוחדות של דורון כחבר: "... מאז ומתמיד מדהים היה הדבר בעיניי, כי גם אם לא נפגשנו חודשים ארוכים, ולא החלפנו בינינו אף לא מילה, מיד כשנפגשנו השיחה קלחה כאילו זה עתה הופסקה. תמיד היה לנו נושא לשיחה, להאזנה, לבדיחה ולצחוק, דבר אחד לא ניתן היה למצוא בשיחותינו, ואלה שתיקות. כל זאת עד הטלפון שלך באותו יום שישי בשעת ערב מאוחרת בו בישרת לי את הבשורה הקשה. הייתה זו אחת השיחות הבודדות בינינו בהן היו יותר שתיקות מדיבורים. היו לנו, לצערי, עוד כמה כאלה בהמשך, שכן אני איבדתי את לשוני, ואילו אתה היית האופטימי, המעודד והמרגיע. לצערי הרב, כוחך לא עמד לך במלחמתך האחרונה, מלחמתך במחלה הארורה... הותרת אחריך משפחה חמה, הורים, אישה וילדים מדהימים שכה היית גאה בהם. אני מסתכל על ילדיך, על ההבעות שלהם ועל החיוך הנהדר שלהם ורואה אותך מחייך מכל אחד ואחד מהם. אני בטוח שכשם שהחיוך נותר, נותר גם בכל אחד ואחד מהם חלק ממך, ומהאדם הנהדר שהיית. החיים אמנם ממשיכים לזרום אולם בכל אחד ואחד מאיתנו – משפחה וחברים קרובים – נותר חלל ענק שאינו ניתן לסגירה ולאטימה, חלל שהותרת בנו עם לכתך".

דודו, דוד שביט, כתב שיר לזכרו שנקרא "חמישה פנסים לבנים מאירים". בקטע משירו נכתב: "כבה שם הפנס ובאמצע אין כבר אור, לא הדורון ובטח לא הרון, שמותיהם מונצחים על אבן בזלת ענן ועמוד שחור..."

מנציחה: אחותו מלמד תמר