סיפורו של הילד היהודי שהיה לקמע של הנאצים

זהו סיפור האמיתי המדהים של אלכס קורזם, ילד יהודי ששרד את השואה בתוך מדי אס.אס. לקרוא ולא להאמין...

"הנאצי הצעיר ביותר של הרייך"

כמעט כל חייו שמר אלכס קורזם על סודו. הוא נולד בקויידנוב שבפלך מינסק שבבלרוס בשנת 1935, והיגר לאוסטרליה כשהיה בן 15, נישא והקים משפחה במלבורן.

בניו גדלו מוקסמים וקשובים לסיפורי המלחמה השנונים, אם כי חביבים, של אביהם: איך שהוא, רועה קטן בן 5, הופרד ממשפחתו הכפרית ונאלץ לדאוג לעצמו במשך מספר חודשים ביער, לפני שמשפחה ליטאית טובה מצאה אותו ואספה אותו אליהם.

זה היה קצת יותר מאגדת ילדים: למעשה, האמת על חייו המוקדמים של מר קורזם, הייתה אפילו מוזרה יותר, והרבה יותר מזעזעת, שהוא ממש לא הצליח למחות אותה מזיכרונו.

המציאות הייתה שכבן חמש הוא ראה במו עיניו כיצד טובחים את אחיו היהודים בני כפרו, ובתוכם אמו, ואחיו ואחותו התינוקות. קורזם נמלט ליער סמוך, שם הוא שרד בחיפוש אחר מזון, ובעזרת בגדים שגנב מגופות מתים, עד שנמצא והועבר למשטרה הליטאית, ש"אימצה" אותו בתור קמע.

כשהגדוד שינה את זהותו ליחידת SS נאצית, הם דאגו למדים מיניאטוריים עבור קורזם -מדים מושלמים עם עיטורי SS ומעיל עור שחור ארוך ואקדח. הוא הוצג ביומני החדשות ובעיתונים בתור "הנאצי הצעיר ביותר של הרייך", ונלקח עם יחידתו לחזית הרוסית.

שם הוא ראה זוועות. הוא ראה מעשי אונס, רציחות ומעשי טבח ביהודים, ובמקרה אחד הוא אולץ לירות באקדחו על נער יהודי שנשבה על ידי החיילים, כשהיחידה שאימצה אותו השתוללה ברחבי המדינה. במקרה אחר, הוא נאלץ לחזות בטבח של 1,600 יהודים שכונסו אל תוך בית כנסת בעיר סלונים.

במשך כל הזמן הזה, קורזם הצעיר ניסה נואשות להסתיר סוד שמשמעותו עבורו הייתה מוות בטוח: גם הוא היה יהודי. הוא חזה בזוועה אחרי זוועה, כשהוא לא יכול לגלות אפילו מידה קטנה של רחמים לבני עמו.

המפקד שלו היה קרליס לובה, ליטאי נאצי ידוע לשמצה, שהיה אחראי לרציחתם של עשרות אלפי יהודים. מר קורזם אינו בטוח, אך הוא חושד שהיחידה הצבאית הזו הייתה גם אחראית לרצח משפחתו הוא.

ובכל זאת, כאשר המלחמה הסתיימה לא הייתה לילד ברירה אלא לדבר לטובת קרליס לובה: האיש אשר רצח בסדיסטיות כה רבים מבני כפרו של קורזם, הגן עליו באותה העת והבטיח את חייו, כשסביבו יהודים נטבחים בפוגרומים, במחנות הריכוז ובתאי הגזים.

היום, מר קורזם הוא גבר אפור שער בשנות השבעים לחייו. הוא משער שהוא בן 73, למרות שאינו יודע בוודאות מה גילו האמיתי. פניו הקמוטים ומבטו הכאוב מעידים על עברו המיוסר.

עד לפני כעשר שנים, הוא שמר לעצמו את סודו. ואז, לילה אחד ב-1997, הוא כבר לא יכול היה לחיות יותר עם הסיוטים שלו, או עם זיכרונותיו המעורפלים, והוא התחיל לשפוך, בהיסוס, את סיפורו האמיתי לבנו מארק.

הוא מסר עדות לנציבות השואה, אבל לחרדתו, היא דחתה את עדותו, ואמרה שאין כל עדות לטבח בכפר הולדתו, והרחיקה לכת עוד יותר בטענה שהוא היה משתף פעולה שלקח חלק בפשעי המלחמה של קרליס לובה.

"זה גמר אותי", אומר מר קורזם. "במשך כל אותן שנים נוראיות עם ה-SS לא יכולתי לבטוח באף אחד. בני הלאום שלי, הרוסים, שנאו אותי משום שלבשתי מדים נאציים. פחדתי שהנאצים יגלו שאני יהודי.

"לובה היה מפלצת, אבל הוא הציל אותי, והחיים שלי הם כל מה שהיה לי. הייתי חייב לשמור על כל כך הרבה סודות, עד שסודיות הייתה דרך החיים שלי. ואז, לגלות שהעם שלי לא מאמין לי כשאני מספר סוף סוף את הסיפור שלי, זה שבר את לבי".

אבל בנו של קורזם היה נחוש לגלות את האמת. במשך 10 השנים שעברו מאז, הוא חקר בשקדנות את עברו של אביו. ולבסוף יכול היה לאמת את כולו במסמכים ותמונות. נציבות השואה חזרה בה, וקיבלה את מסקנותיו, ומרק כתב ספר רב עוצמה, "הקמע" - The Mascot, שמגולל את סיפורו יוצא הדופן והמזעזע של אביו.

"הייתי חייב לנשוך את הידיים שלי כדי לא לצרוח"

קורזם, כמובן, אינו שמו האמיתי של אלכס: את השם הזה נתנו לו החיילים. עכשיו הוא יודע שהוא נולד בשם איליה גלפרין. הזיכרון הברור הראשון שלו הוא מה-21 באוקטובר 1941, היום בו נרצחה משפחתו. יום לפני שאביו והגברים בכפר הולדתו נורו.

באותו לילה פרצו שני חיילים לביתם והכו את אמא שלו. כשהם יצאו, מותירים אותה פצועה ומדממת, היא אמרה לקורזם שהיה בנה הגדול: "כולנו נמות מחר". היא ידעה שטבח הנשים והילדים היהודיים יהיה מחר.

היא אמרה לו שהוא חייב להיות אמיץ ולעזור לה עם אחיו ואחותו. באותו לילה הילד הצעיר חשב לעצמו, "אני לא רוצה למות". הוא ברח בבגדי השינה שלו, מועד על שוחות מלאות בגופות יהודים שנורו יום קודם. בבוקר הוא התעורר לקול צעקות. מהעץ עליו הסתתר, הוא ראה נשים וילדים, בוכים באימה, מוצבים בשורה מול שוחות חדשות.

"אם רק לא הייתי מסתכל", אומר מר קורזם ברכות. אבל הוא כן הסתכל. מולו הוא ראה את אמו ואחיו בין אלה שמחכים להיירות. "יכולתי לראות את החיילים מובילים את האנשים במורד הגבעה, כשהם משתמשים בכידוניהם, ואז ראיתי את המשפחה שלי. רציתי לקרוא להם. רציתי ללכת אליהם, אבל לא יכולתי. החיילים ירו באמא שלי. הם דקרו בכידון את אחי ואחותי. הייתי חייב לנשוך את הידיים שלי כדי לא לצרוח."

כשקורזם נזכר במותה של משפחתו, הוא מחוויר וידיו רועדות. "שואלים אותי למה לא לקחתי אתי את אחי ואחותי כשברחתי, אבל לא היה לי שום מושג לאן אני הולך. הייתי רק ילד בעצמי. ואז, לראות איך רוצחים אותם. לא רציתי להסתכל אבל לא יכולתי להסיר את מבטי. הרגשתי שאני חייב את זה לאמא שלי. אם היא יכלה לסבול את זה, אז בטוח שאני הייתי צריך להצליח להסתכל ולהיות איתה בלבי."

קורזם היה ביער במשך כתשעה חודשים. הוא אכל פירות יער ולקח מעיל גדול של חייל הרוג. "מה שאני הכי זוכר זה את הקור הנורא ואת הרעב התמידי. ושהייתי כל כך לבד", הוא נזכר.

"לעולם לא אדע למה הוא הציל אותי והגן עליי"

ב-12 ביולי, 1942, הוא נמצא על ידי גוי מקומי ונמסר לחיילים הליטאים. כשהועמד בשורה עם עוד אנשים כדי להיירות, הוא ידע שהוא חייב לעשות כל מאמץ כדי להציל את עצמו, ובעוד כל יתר האנשים עומדים מבוהלים, הוא רץ אל החיילים, כרע על ברכיו והתחנן ללחם. התעלול שלו הפליא אותם, ואחד מהם, סרג'נט קוליס, ריחם עליו והוציא אותו מהשורה. הוא החליט לנקות את הילד הקטן והמטונף, ורחץ אותו. כשהוא ראה את קורזם ערום, הוא גילה שהוא נימול והבין שלמרות שהילד בהיר שער ובעל "מראה ארי", הוא בעצם יהודי.

"לעולם לא אדע למה הוא הציל אותי והגן עליי", אומר מר קורזם. "אבל זה מה שהוא עשה. הוא הזהיר אותי שאסור לאף אחד לדעת את זה או שזה מוות בטוח לשנינו."

תוך זמן קצר הילד הקטן, עכשיו כבן שש, הפך לקמע המפורסם של ה-SS הליטאי. במדיו הוא הוצג לפני הפיהרר, הוא צולם כשהוא שומר על ילדים גרמניים ("אני, יהודי. אם הם היו יודעים", הוא אומר בחוסר אמון) ונלקח לחזית הרוסית.

"שנאתי את הברוטליות של החיילים, את האכזריות שלהם. אבל אני לא מכחיש שכילד קטן, לפעמים נהניתי לעמוד במרכז תשומת הלב. עשיתי זאת על מנת לשרוד. לרצות אותם. אבל כל הזמן פחדתי שהם יגלו את הזהות האמיתית שלי ויירו גם בי בשל יהדותי."

הוא היה בחזית כשראה את הטבח המפורסם בסלונים שבו 1,600 יהודים נשרפו חיים. "החיילים דחפו אנשים לתוך בית הכנסת, ואז חסמו את הדלתות והחלונות בקרשים. הם שמו ערמות של קרשים וענפים בוערים ליד הבניין ובין רגע הכל התלקח. הלהבות התפשטו במהירות ואז התחילו הזעקות האיומות. נשים וילדים פרצו החוצה, רצים במנוסה כשהם בוערים. אף אחד לא עזר להם, הם בערו עד שנפלו."

במקרה אחר, החיילים השתמשו בילד הצעיר כדי למשוך נערות מקומיות למחנה שלהם, שם הכו ואנסו אותן באכזריות. וכשהיחידה עסקה בכיתור יהודים כדי להעלותם על קרונות הבהמות שהובילו למחנות המוות, קורזם, במדיו המצוחצחים, קיבל את התפקיד לחלק שוקולד כדי לפתות אותם פנימה.

"הם חייכו, הם חשבו שמדובר בטוב לב. לא ידעתי לאן הרכבות האלה נוסעות, אבל שמעתי מספיק מדברי החיילים כדי להבין שהם הולכים למוות ואבדן".

ב-1944, כשהמלחמה החלה לנטות לרעת הנאצים, קרליס לובה שלח את קורזם לחיות אצל משפחה ליטאית שאילצה אותו למסור תצהיר שקרי לטובת לובה. כעבור זמן קצר הוא קיבל מכתב שנאה אנונימי מיהודים שידעו את האמת על אכזריותו של לובה.

"סוף כל סוף, אחרי כל הזמן הזה, יכולתי להניח ורד על קבר אמי"

מתוך פחד מאירועי העבר, הוא הצליח להשיג אשרת הגירה לאוסטרליה, בשלהי 1949. "כל מה שרציתי זה להתחיל חיים חדשים, רחוק מכל הזיכרונות שרציתי לשכוח." המטען היחיד ברשותו היה מזוודה חומה חבוטה שבה שמר תמונות ומסמכים מחייו הקודמים. הוא עסק בעבודות מזדמנות, אחת מהן הייתה בקרקס, ובסופו של דבר הקים עסק נגרות משל עצמו, ועמל להיטמע במדינה שאימץ לעצמו. לחבריו אמר שהוא לא רוצה לחזור אף פעם לאירופה. ולאשתו פטרישה ולילדיו, הוא לא סיפר שום דבר מעברו האמיתי.

ואז, לילה אחד ב-1997, הוא לא יכול היה יותר לשתוק. מאז, הוא ובנו נסעו לכפר הולדתו פעמים רבות. הוא מצא תמונות של הוריו מתחת לארון הבגדים בביתו הישן, וכשאזר אומץ, הוא עמד ליד העץ שממנו צפה ברצח אימו ואחיו.

"סוף כל סוף, אחרי כל הזמן הזה, יכולתי להניח ורד על קבר אמי." הוא אומר, ומחייך. "אבל כשעמדתי כגבר מבוגר באותה נקודה ממנה ראיתי כיצד היא מתה באומץ, עדיין הייתי חייב לסתום את פי בכפות ידיי כדי להפסיק לצעוק."

מר קורזם שקט, עיניו לחות. "האם הייתי צריך לעמוד שם אתה, לאחוז בידה? להחזיק את אחיי הקטנים? השאלה הזאת מענה אותי. אבל דבר אחד אני יודע: אמא שלי מתה מתוך תקווה נואשת שאני ניצלתי."