סמל עמרי גולדין ז"ל

בנם של טילדה ואמירם. נולד ביום כ"ט באייר תשמ"ב (22.5.1982) בפתח תקווה.

התגייס לצה"ל ב-26 במרס 2001 ושירת כמש"ק סגל בפיקוד הצפון.

בבוקר יום ראשון עלה עמרי לאוטובוס בקו 361 בדרכו לבסיס. בצומת מירון שליד צפת עלה על האוטובוס מחבל מתאבד ופוצץ את עצמו. עמרי נהרג במקום.

אחת עשרה וחצי שנים בלעדיך ואתה חסר מתמיד. מתגעגעים וכואבים את לכתך יום יום שעה שעה.

בנם של טילדה ואמירם. נולד ביום כ"ט באייר תשמ"ב (22.5.1982) בפתח תקווה. אח לרן, איתי ודור.

עמרי גדל ביבנה. כילד היה שובב לא קטן, ועם שני אחיו הגדולים, או עם חבריו, נהג לשחק בחצר הבית ברחוב הדס ולהשתעשע יחף בחולות שהקיפו את שכונת נווה אילן בימיה הראשונים.

עוד בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "רמות ויצמן", ואחר כך בחטיבת הביניים ובתיכון על שם גינסבורג, התגלה עמרי כילד נבון ומוכשר, בעל נטייה למקצועות הריאליים. במהלך שנות התבגרותו היה גם ספורטאי מצטיין והשתתף בנבחרת האתלטיקה של בית הספר, בעיקר כרץ משוכות. בה בעת התעניין יותר ויותר במוזיקה. למעשה, ניגן על פסנתר מגיל שמונה. לאחר מותו כתבה מורתו לפסנתר מיבנה, מרינה בסין, להוריו: "עמרי היה בשבילי תלמיד מיוחד, כישרוני ומוזיקלי בצורה יוצאת דופן, רגיש ואוהב את הפסנתר. היה לי תענוג ללמד אותו ולהכיר אותו... אנשים ששמעו אותו בקונצרטים של כיתתי זוכרים את נגינתו..."

בשנות התיכון הוא הצליח בלימודיו, על אף עיסוקיו האחרים התובעניים. במקביל, התפתחה אצל עמרי מודעות חברתית ואזרחית עמוקה, שהניבה מחשבות רבות על אי צדק, על פערים חברתיים-כלכליים ועל הסתאבות השלטון והממסד. הוא היה דעתן וניהל דיונים פוליטיים עם חבריו ועם מוריו. גלית אברון, המחנכת שלו, סיפרה: "עמרי אמר מילים קשות, הוא אמר את האמת התמימה שלו בפנים. בשיעור החברה הראשון שלי כמחנכת, ביום הזיכרון, הוא אמר לי שכל מי שנהרג במלחמות – נהרג סתם, לא היה צריך להקים את המדינה הזו, היינו צריכים ללכת לאוגנדה. עניתי לו שאוגנדה זו מדינה של עם אחר, והוא המשיך: 'אז לא היינו צריכים לגרש מכאן את הערבים'. עניתי שזו הייתה מלחמת קיום, והוא ענה: 'אז אני לא רוצה להיות יהודי, אני לא רוצה שישנאו אותי'".

בגיל שבע-עשרה כתב עמרי: "הלך האיש על האדמה החרוכה/ וראה את כל המראה הנורא/ תוצאה של האנושות במיטבה/ נודע עכשיו כי העולם טעה... נותר לבדו האיש/ ה'בר-מזל' הבודד נשאר לראות/ את כל עולמו חדל מלהיות/ איבד הוא את אשר ידע ואהב/ ולמד הוא את הלקח הנורא".

"כשאני חושב על עמרי, אחי הצעיר והמושלם," אמר אחיו הבכור רן, "צפים ועולים בראשי צירופי מילים שונים, פרצופים מצחיקים, עיניים מלאות הבעה, מגע יד חמה וחלקה וכמובן צחוק צרוד ושובה לב... שילוב של ניגודים ומרכיבים שונים באישיות חזקה אחת. עצמאות מחשבתית ודעות מגובשות ומקוריות... לעמרי היה ביטחון עצמי יציב ואיתן, והוא לא נזקק להפגין אותו בפומבי בכל הזדמנות. עוצמתו הייתה טמונה דווקא בשקט הפנימי שלו, שמדי פעם מצא לנכון להתפרץ בקול תרועה, בין אם היה זה כחלק ממעשי שובבות נעריים, ובין אם היה מדובר בזעקת מחאה בוגרת בעלת משמעות חברתית או פוליטית עמוקה... לב חם, קשוב לרגשות הסובבים אותו, וצנוע, ללא פוזות וללא תחושת חשיבות עצמית מיותרת".

נטייתו המוזיקאלית הייתה מגוונת – ממוזיקה קלאסית ועד חברות בלהקת פאנק החל מגיל שבע-עשרה; אז הצטרף עמרי ללהקה האנטי ממסדית "הפוסי של לוסי" עם חבריו לתיכון מיבנה – עמית אדן, נטע גופן, ארז שמידע, אסף מידן ואסף שיש. בראשית דרכם היו להקת קאברים, ובהמשך זכו לחשיפה כשהופיעו עם חומרים מקוריים במועדונים "זמן אמיתי" ו"בארבי" בתל-אביב. עמרי היה שותף לכתיבה, להלחנה ולביצוע של שירי מחאה בעלי מסר חברתי ודרישה לשינוי. מחשבותיו והלכי הרוח שחלק עם חבריו, מצאו את דרכם למילות השירים בדיסק הראשון של הלהקה, "צב 8", שיצא בשנת 2002 וסימל עבור עמרי הגשמה של חלום. על הבמה הוא הרשה לעצמו להביא לידי ביטוי את מה שהתחולל במעמקי נפשו. היצירה שלו ושל חבריו הייתה זעקה, קריאה להתעוררות של החברה האדישה, המנוכרת והמעמדית ולשינוי דרמטי בסדריה.

עמית אדן, חברו הקרוב של עמרי, סיפר: "הוא היה בן אדם צנוע, לא אהב לדבר, הוא ידע להקשיב. זה אבסורד להגיד, אבל היה לו מעין פחד במה. בקטעים שהיינו מתווכחים הוא היה שותק ובסוף הוויכוח שלפעמים נמשך זמן רב, הוא ידע להוציא את הנקודות החשובות ממה שכל אחד אמר. הוא היה מתמצת לנו את השיחות, הוא היה המבריק, הוא אף פעם לא כעס, אף פעם לא רב".

לאחר שסיים את בחינות הבגרות בהצלחה עזבו הוריו את יבנה, ועמרי שכר עם עמית דירה לכמה חודשים. עמית מספר: "הוא היה מסודר, הכול היה כמו שצריך, דיסקים, נעליים, בגדים, ואני מבולגן... היינו יושבים יחד ומדברים, ממש כמו בעל ואישה. אני וגול-דין נשמות תאומות, היו לנו אותן דעות ואותן מחשבות".

ביום הולדתו השמונה-עשרה ברכוהו הוריו ואחיו: "עד היום נכללו בסדר היום שלך: לימודים, מוזיקה, ספורט, סקי, אהבה, חברים, משחקים, שינה. אתה מוכשר, חכם, טוב לב, נבון ומסור, בסך הכול 'ילד' מצוין. כולנו מאוד גאים בך ובטוחים שתגיע רחוק. כשהיית קטן ידעת היטב את היתרונות והחסרונות של היותך הצעיר ביותר. היום אתה אח למופת, חבר, שותף לעת צרה ומכונאי/ חשמלאי/ פחח לעת מצוא. כשמבקשים אתה יודע לעזור בכל משימה בבית. וגם אם לא משאירים לך אוכל במקרר אתה יודע 'לפנק' את עצמך ואת חבריך. הפכת את ביתנו לבית שני של חבריך ואפשרת לנו ליהנות מכך. הבנות, הו, הבנות מתאהבות ללא הפסק וצריכות לעבור אצלך 'מבחני אומץ'. המשך להיות מה שאתה, בחור טוב ואח מסור..."

ההורים עברו לגור במצפה אבי"ב שבגליל, ועמרי התגייס לצה"ל ב-26 במרס 2001. "לבסוף," סיפר אחיו רן, "החליט למרות כל הלבטים, שעליו לקיים את חובתו האזרחית ולתרום את חלקו, ככל אשר יידרש, וזאת על אף הסתייגויותיו מהמדיניות שעל הצבא היה ליישם בשטח. כשהיה בטירונות בבית הספר לשריון, הופתעתי לגלות עד כמה אני חש הזדהות ודאגה לשלומו, בעיקר לאור הקשיים המנטאליים שבהסתגלות למסגרת הנוקשה. בשיחות הטלפון עמו יכולתי לחוש בגעגועיו ובכמיהתו לבית ולמשפחה, ובאותה עת גם בניסיונו לראות את חצי הכוס המלאה ולהיאחז בקשריו עם חברים חדשים, בלימודי החיילות השונים ובציפייה להתקדם הלאה לשלבים הבאים. בסופו של דבר התגברה האסטמה והביאה לשינוי מסלול שירותו (לשמחת כולנו, יש לציין). בתפקידו החדש כמש"ק סגל בפיקוד הצפון שוב התגלה עמרי כאדם, שעל אף גילו הצעיר וניסיונו הקצר, מצליח לרקום קשרי חברות אמיצים, הערכה הדדית ושפה משותפת ברמה אישית, הן עם עמיתיו החיילים והן עם מפקדיו..."

את מרבית שירותו הצבאי עשה עמרי כמש"ק סגל בפיקוד צפון בצפת, ועד מהרה התבלט והוערך כחייל למופת. מפקדיו התחשבו בו ואפשרו לו לצאת לחזרות.

אמית אביגור, חברו לשירות ומפקדו, כתב לו: "עד מהרה גיליתי שאני לא רק מדריך אותך, אלא גם מודרך על ידך. גילית כישרון עצום, בעיקר בנושא הטכני, ויצירתיות בלתי נדלית באופן ההצגה של הנושאים... כשהייתה עבודה גם בשעות לא סבירות, נתת את כל מה שיש לך, ומצד שני, כשמשהו נראה לך לא נכון או לא הגיוני – פנית, שאלת והצעת והבעת את דעתך בלי שום היסוס. את זה אני מעריך יותר מכול. הלהקה היא אמנם מרכז חייך... אבל תמיד ידעת לעשות את ההפרדה, וזה נקרא בפשטות מקצוענות – מקצוענות כאמן ומקצוענות כחייל... כל כך הרבה פעמים כבר הודיתי, למי שזה לא יהיה, על זה שאתה איתנו במדור. זה היה בעיקר כשהצלת אותנו מ'ברוכים' ואי הבנות..."

כאשר אלוף-משנה ירון בארי מפקד היחידה, ספד לעמרי, הוא סיפר על שנה ושלושה חודשים של שירות במדור סגל שלישות: "בתחילה אמנם התגלה כאדם שקט וביישן, אך עד מהרה השתלב בעבודת המדור והפגין רצון עז לתרום. בהמשך הדרך הפך עמרי לחייל בולט ומוערך מאוד בקרב החיילים והמפקדים כאחד, ואף נבחר כחייל מצטיין ביום העצמאות תשס"ב..."

בשנה האחרונה לחייו החל עמרי ללמוד לבד לנגן על גיטרה, שקיבל ליום הולדתו העשרים. בימי שלישי, כשחזר הביתה, החל גם ללמוד את השפה הערבית יחד עם אביו, למרות העומס העצום שבעבודתו הצבאית והאינטנסיביות של החזרות עם הלהקה וההופעות. לימודי השפה הערבית לא היו אהובים עליו בתיכון, אולם עתה הוא עשה זאת כדי להכיר את תרבות שכניו וליצור עימם דיאלוג אמיתי. הוא הזדהה עם דרכו ואמונתו של אביו בדו-קיום ובעשייה משותפת, למרות האינתיפאדה ואירועי אוקטובר 2000. עמרי היה "חייל של שלום" שחונך לחיפוש מתמיד אחר דרך לחיי אחווה ושוויון.

על אהבתו לאמו מעידה הברכה שכתב לה עמרי ליום הולדתה ארבעה חודשים לפני שנהרג: "אימא... להזכיר לך שאת השמש של כולנו,/ ושבכל פעם שאנו בנוכחותך/ אורך משתקף בנו/ בדיוק כמו שהשמש משתקפת בים... אוהבים אותך בלי סוף ".

אהבה גדולה רחש עמרי לעופר, בתו של רן, שהייתה רק בת חודשיים במותו.

ביום שישי האחרון לחייו הספיק עמרי להופיע עם הלהקה בהרכב מלא ב"מועדון הפטיפון" בתל-אביב וכולם חשו שנתנו את ההופעה הטובה ביותר שלהם. עמית ביטא את ההישג באומרו: "היינו נשמה אחת על הבמה... הגענו לשלמות".

בבוקר יום ראשון עלו עמרי וחברתו אביב רונן לאוטובוס בקו 361 בדרכם לבסיסם. שני החברים ממצפה אבי"ב נרדמו בנסיעה כשהם אוחזים יד ביד. בצומת מירון שליד צפת עלה על האוטובוס מחבל מתאבד ופוצץ את עצמו. עמרי נהרג במקום ואביב נפצעה קשה. שמונה בני-אדם נוספים נרצחו בפיגוע, שישה אזרחים ושני חיילים: רב-סמל רוני ע'אנם וסמלת יפעת גבריאלי.

עמרי גול-דין היה בן עשרים בנפלו בפיגוע החבלני במירון, ביום כ"ו באב תשס"ב (4.8.2002). הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין משגב. הותיר אחריו הורים ושני אחים: רן ואיתי. שנה לאחר נפלו נולד אחיו דור.

בלוויה השתתפו אלפים מתושבי האזור, בהם חברי המשפחה מהיישובים הערביים הסמוכים. החברים מהלהקה קראו את שירם "ביום שבו נחרבה המדינה", אשר כתבו בשנה האחרונה לחייו של עמרי. השיר היה מבחינתם חזון אפוקליפטי ונדמה לפתע אקטואלי, למרבה הצער: "גופות חרוכות מוטלות בכל מקום/ האש המבערת השתלטה על ההמון/ הרחובות נטושים, אימה בכל פינה/ היום שבו נחרבה המדינה/ האדמה נצבעה לפתע באדום/ איש לא צפה את היום האיום./ המטיפים הדתיים לא הפסיקו לשאת תפילה ... 'קלות בלתי נסבלת' ציינו בחדשות/ שנאה בלתי פוסקת העלו בלהבות/ היום שבו פסקה האמונה..."

"עבר חודש והכול השתנה, עמרי!" כתבו הוריו, " כבר אין חזרות שאתה נוסע אליהן והחוויות מהופעות של הלהקה עוברות אלינו מחבריך... חשנו במהלך הזמן את התפתחות אישיותך והבשלתה, התבגרותך והפיכתך לנער בוגר ויפה תואר. התמוגגנו כאשר ראינו איך יצרת עם אחיך חדוות משפחה חמה ואוהבת... היית מוכשר מאוד בכל תחום שנגעת בו... ילד קסם, עלם חמודות, אהוב ואוהב, מסור למשפחתו, לחבריו ולעקרונותיו... היית נסיך עולמי בשבילנו, תמצית המשפחה, וכך תישאר... את שהתחלת אנו ממשיכים, את שהורשת לנו כמחויבות חברתית אנו כאן כדי להטמיע עם חבריך ללהקה, הכול למען קיום משאלותיך. דרכך היא דרכנו".

האחים היו קרובים זה לזה, ואיתי, שדאג מאוד לעמרי מרגע גיוסו, אמר: "... מאוד חסר החיוך שלך שהיה עושה אור בבית, הקיום שלך שהיה עושה לי אור בחיים. מאוד חסרה לי הנוכחות שלך בחיים". עוד סיפר איתי כשהוא פונה לאחיו: "... בדרך כלל הייתי דברן קטן מאוד, אבל איתך תמיד אהבתי לדבר, כי הרגשתי שיש בשביל מה. תמיד היית עונה לעניין ובהגיון ותמיד הייתי נהנה לשמוע את דעתך בכל נושא. בזמן האחרון התחלתי להבין שיותר חשוב לי שתהיה עם הלהקה ותוציא כבר את הדיסק, כמו שתמיד נדנדתי לך. אחר כך שמחתי לשמוע איך זה מתקדם יפה בהופעות. מדהים אותי איך ידעת לעשות את ההחלטות הנכונות בחייך, ובתוך תקופת זמן כה קצרה להשאיר חותם כה חזק וחיובי על כל כך הרבה אנשים, שיעידו שכל מי שהכיר אותך – אהב אותך. אנחנו כל כך גאים בך על כל מעשיך ועל אישיותך... איך השכלת לקבל מכל אחד מבני המשפחה את התכונות החיוביות שלו וכמה שהיית חזק ויציב בעמדותיך ובדרכך. אמנם אני גדול ממך בשש שנים, אבל בשנים האחרונות בעיקר, הרגשתי שאנחנו באותו גיל".

נטע גופן כתב: "... עמרי יישאר חבר להקה שלי ושל שמידע לכל החיים... הוא בנאדם אחר, הרבה יותר טוב מהאנשים הרגילים. הוא היה חבר להקה מעולה וברגעים שיש לך משבר עם העולם, אז העצות הכי טובות עוד באות ממנו".

תערוכה לזכרו עם תצלומים וקטעים כתובים הוצגה ב"סינמטק תל-אביב", בהקרנת הבכורה של הסרט התיעודי "בעקבות הקול האבוד", בבימוי ציפי טרופה. הסרט מלווה את המשפחה והחברים מיום קומם מהשבעה ועד שדור, בן הזקונים של טילדה ואמירם, נולד – שנה לאחר מותו של עומרי.

בשנת 2009 נחנך במעלה הדרך למצפה אבי"ב מטע זיתים לזכרו של עמרי בשם "בוסתן נוף משותף." מרכז רב תרבותי לחקלאות מסורתית מקיימת. במקום מתקיימים מפגשים חברתיים בין יהודים וערבים וקבוצות שונות בישראל, סדנאות לילדים, נטיעות ופעילות חקלאית מסורתית; מפגש תרבויות של בילוי ולמידה. קבוצות המגיעות לסיורים ולמפגשים בבוסתן שומעות על עמרי ומורשת המשפחה מפי הוריו.

מפעל הנצחה נוסף הוא תחרות כישרונות צעירים שמתקיימת מדי שנה במרכז הקהילתי של מועצה אזורית משגב לזכרו של עמרי. להקות והרכבים מוסיקליים מצעירי האזור שרים ומנגנים, והשופטים הם חברי הלהקה של עמרי.

"בית עמרי" במצפה אבי"ב שנחנך שנה לאחר מותו, הוא מועדון נוער שוקק המשמש למפגשים של בני הישוב במסגרת תנועת הנוער, חגיגות משפחתיות ומסיבות של צעירי הישוב.

מנציח: אמירם גולדין.